הנתבע אף לא הפקיד את חובו בגין דמי השכירות עם הגשת כתב ההגנה, ורק בסמוך לדיון ההוכחות הפקיד על חשבון החוב סך של 12,000 ש"ח.
הנתבע אפשר לאחרים לעשות שימוש במושכר לצורך איחסון סחורה ומחומר הראיות שהגישו עולה, כי עסקינן בשימוש יומיומי לאורך תקופה של שנים ארוכות, תוך ניצול העובדה שאביהם המנוח חלה ולא היה בידו להשגיח על הנעשה במושכר.
העובדה שהנתבע לא חדל מלאפשר לצדדים שלישיים לאחסן סחורה במושכר גם לאחר מתן פסק הדין הראשון, בו איסור זה צוין במפורש, תוך נטילת סיכון שייתבע לפנות את המושכר בשל כך, מעידה אף היא על כך שצמח לו ריווח כספי ממתן זכות זו.
בנסיבות אלו, ושעה שעסקינן בתביעה שניה, כשכבר ניתן בתביעה הראשונה סעד מן הצדק, ושעה שהנתבע הפר את הוראות פסק הדין, אין להעניק לנתבע "סעד מן הצדק הפוך". לכך יש להוסיף, כך נטען, כי עסקינן בפנוי מבית עסק ולא מבית מגורים ובנסיבות אלו הפסיקה קבעה ש"סעד מן הצדק" יינתן , אם בכלל, באופן מצומצם.
...
הזיקה, הרופפת שנותרה בין הנתבע לבין המושכר (עובר להסכמתו לפנותו), והסיכוי, אשר אני סבור כי הוא נמוך מאד, שהנתבע ישוב לעסוק בפעילות בה עסק במושכר בעתיד, מטים את הכף לאי פסיקת פיצוי בנסיבות מקרה זה, ולמצער פסיקת פיצוי על הצד הנמוך.
בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, מצאתי בכל זאת לפסוק לטובת הנתבע פיצוי מסוים (גם אם נמוך מאד) שאינו נגזר משווי הנכס, שווי זכותו בנכס או סכום דמי המפתח ששילם.
לאור כל האמור מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 25,000 ש"ח.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, ומשדחיתי את מרבית טענות הנתבע, מצאתי לחייב את התובעים לשלם לנתבע פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
