וכדוגמא לאמור אך אזכיר, שבעדותו לעניין זה, גרס למשל, הנאשם, כי - "במהלך חודש יולי – אוגוסט, גם פעם שעברה אמרתי את זה, חזר צ'ק אחד לבנייני האומה בגלל, והיו לנו על זה טענות מול הבנק והגשנו נגדם תביעה" (עמ' 1257 שורות 13 – 14 לפרוטוקול; וראה את נסיונו להסביר זאת, שם גם משורה 19 ואילך).
העדה אישרה כי ככל שהיו חוזרים צ'קים של העמותה או בכל הקשור לחובותיה של העמותה כלפי בנייני האומה, אלכס, הוא האיש שידע לספר על כך (שם, שורה 25) וכי: "כל נושא הכספים או החובות שהיו, לא היו מולי כך שאין לי מושג מה היה, מה הסכומים, כמה. ערבות בנקאית, אין לי מושג מהנושא הזה" (עמוד 1526, שורות 16-15).
ובמילים הפשוטות ביותר: כשיודע בעל עסק ובודאי כשהיה עליו לדעת, שאילמלא נס, קריסת עסקו אינה אלא שאלה של זמן בלבד, הרי עצם העובדה שעד למועד הקריסה הצליח איכשהוא לעמוד בהתחייבויותיו, אין בה כדי לספק לו הגנה כלשהי (מלבד, קונקרטית, ביחס לאירועים שיצאו אל הפועל, ושבהם, לפיכך, אכן קיבלו הלקוחות את הזמנתם והרכיב התוצאתי של פעולת המירמה, לא היתקיים).
בסופו של דבר, בעקבות קריסת העסק, לא נפרע החוב בגין המוצרים שסופקו מחודש יולי 1999 ואילך.
...
ומכאן, המסקנה המתבקשת: בכל הקשור ליציבותה הפיננסית של העמותה, התהווה פער בלתי סביר בין מה שידע הנאשם אודות מצבה הרעוע, לבין הרושם שנטע בלקוחותיו.
על רקע האמור לעיל, אין להוציא מכלל אפשרות כשלים מצד הנאשם גם במישור זה, וככל שמעד עוד, ייהנה הנאשם ממחדליה אלה של המאשימה.
סוף דבר, מורשע בזה הנאשם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק (עבירות רבות); בשלוש עבירות של הוצאת צ'ק ללא כיסוי, עבירה לפי סעיף 432 לחוק; ויזוכה מארועים 6, 23, 28, 37, על פי מספרם בפרק העובדות של כתב האישום.
