תביעת חברות פינוי אווירי נגד חברת ביטוח בגין פינוי נפגעי תאונות דרכים

בעבר התבססה מד"א בעיקר על מסוקי חיל האויר כאשר נידרש פינוי בהיטס, אך להסדר זה היו מספר חיסרונות, ובעיקר זמינות מוגבלת של מסוקי חיל האויר וחוסר תאום מספיק בין אנשי חיל האויר לגורמי מד"א השונים.

ירעת ההליך הנוכחי מצומצמת יותר ולכן נסתפק באמור עד כה. על מי מוטל לשאת בעלויות הפינוי בהיטס? נקדים ונאמר כי חלק מן המקרים שבהם מפנים פצועים לבתי חולים באמצעות אמבולנס נכללים ב"סל שירותי הבריאות", ובמקרים אלה קופות החולים נושאות בעלויות הפינוי וחברות הביטוח משלמות להן סכום שנתי שנקבע מראש, שמטרתו כסוי תשלומים אלה (ראו סעיף 8(ז) בצרוף פרט 28 לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיפים 2(ב1), 12ד-12ו לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד)).

הטעם המרכזי לכך נעוץ במערכת היחסים הקונקרטית בין המבקשות למד"א. צוות מד"א שמגיע לטפל בפצוע ומעריך את מידת הצורך בפנוי בהיטס אינו פועל מכוח החוזה עם המבקשות, אלא מתוקף תפקידה הסטאטוטורי של מד"א. הזמנת המסוק לצורך פינוי הפצוע לבית החולים נעשית על ידי מד"א כחלק מתפקידה, והייתה נעשית גם אילמלא היו מספקים המבקשות שירותי פינוי בהיטס לגורם זה או אחר.

ומה אם יתברר כי בפועל תובענות שיגישו חברות הביטוח נגד מד"א לא תשאנה פרי, מסיבה עקרונית או מעשית, כגון קביעת מיתחם סבירות רחב מאוד לשיקול דעתו של הגורם הרפואי שמחליט להזמין מסוק (ויודגש שוב כי אין בכך משום הבעת עמדה, לכאן או לכאן, בסוגיה זו)? האם במצב זה תהיינה טענות המבטחת נכונות, במישור ההוגנות או במישור היעילות? נציג היועמ"ש והמבקשות טענו בסיכומיהן כי מד"א, כגוף צבורי, פועל בהתאם לקריטריונים שנקבעו, הכוללים גם היתחשבות בעלויות היקרות של הזמנת מסוק.

...

בנסיבות אלה סבורני כי גם בנקודה זו לא קיימת הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את הבקשה ברע"א 8499/15, שהוגשה על ידי המבקשות, ולקבל את הערעור מן הטעמים האמורים לעיל; ולדחות את הבקשה ברע"א 8778/15, שהוגשה על ידי המבטחת.

התוצאה היא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל, תוך השבת התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו על כנה, מהנימוקים שפורטו למעלה.

המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נגד הנתבעת קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים פסק דין מבוא המוסד לביטוח לאומי הצטרף לתביעתו של מר י.ש. (להלן: "התובע") יליד 17/07/86, אשר נפגע ביום 10/07/13 בתאונה והגיש תביעת שבוב כנגד קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") להשבת הכספים והגמלאות ששולמו ו/או ישולמו לתובע.

התובע פונה ממקום פגיעתו בהיטס אוירי לבית חולים רמב"ם ואושפז שם עד ליום 18/07/13 ובהמשך אושפז התובע מספר אשפוזים בבית חולים לוינשטיין, רמב"ם והעמק.

יתר על כן עדות זו מתיישבת היטב עם ההודעה שנגבתה מן העד בעת התייצבותו בתחנת המישטרה ועם דוח הפעולה של משטרת ישראל, המצוי בתיק המישטרה (נ/5), ואשר נכתב בו כדלקמן: "כאשר הגענו למקום התאונה והבחנו ברכב מזדה 3 בצבע כסף מס' 8779159 ששייכת לנ.ש. במקום הייתה היתקהלות רבה. בעל האוטו טען שהרכב חנה בצדי הכביש והיתנגש בו אופנוע בחזית קדמית, נהג האופנוע פונה ע"י נט"ן לצומת שיבלי ומם (צ.ל. ומשם) ע"י מסוק לרמב"ם. לציין שכאשר הגענו האופנוע לא היה במקום. בתחקיר אנשים טענו שהאופנוע נילקח מהמקום לא יודעים לאן, כמו כן הכביש היה שטוף עם מים, למקום הגיע הבוחן בוריס ביחד עם קצין ערן, כמו כן באישור שלהם הרכב הפרטי מסוג מזדה נילקח ע"י גרר למגרש משטרתי. יש לציין שמצב נהג האופנוע קשה ולרכב המזדה נגרם נזק כבד בחזית קדמית כולל בכנף ימין ושמאל". על רקע כל האמור, לא ברור מדוע מצא המוסד לביטוח לאומי להטיל דופי במהימנותו של העד, עד ניטראלי שאין לו כל עניין בתוצאות המשפט אשר מסמוך למועד הארוע דבק בגירסה אותה מסר למשטרת ישראל, שהתאונה ארעה במהלך נהיגתו של התובע כרוכב אופנוע (נ/10), חזר על גירסתו בפני המבטחת של רכבו ביום 17/07/13 (נ/11) והעיד בבית המשפט לתעבורה ביום 10/12/15 (נ/12), באופן עיקבי כי התובע נפגע בתאונה כרוכב אופנוע.

לא עלה בידי העד להבהיר מה הניע אותו שנים לאחר עריכת דוח החוקר, לבצע מפנה כה חד בעדותו בבית משפט זה, והטענה שלא היה מודע לכך שהתובע נפגע בשתי רגליו בתאונה הנה מוזרה מאוד, על רקע הפגיעה החמורה ממנה סבל התובע, אשר הצריכה את פינויו המוטס ושעה שחוקר התנועה צ'רנובסקי ביקר אותו עוד בבית החולים ולא יכול להיות ספק שנחשף ולו למקצת פגיעותיו בתאונה.

למעלה מן הצורך אציין כי העובדה כי במסגרת תביעת השבוב שהוגשה כנגד התובע על ידי מבטחת רכב המזדה – הפניקס חברה לביטוח בע"מ בבית משפט השלום בנצרת בתיק ת"א 4035-10-14 ואשר הועמדה על סך של 21,167 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לרכב המזדה עקב פגיעת אופנוע עליו רכב התובע, נתן התובע הסכמתו לסיום ההליך בדרך הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 הנה תמוהה, מצד בעל דין אשר טוען בלהט כי נפגע בהיותו הולך רגל על ידי אופנוע בתאונה פגע וברח, שעה שמשמעות נהולו של הליך בדרך מקוצרת זו ועל דרך הפשרה ודאי הובהרה לתובע על ידי בא כוחו, מבססת לכאורה את טענות קרנית כי התובע אכן העדיף שלא לברר את גירסתו העובדתית על מנת שלא להביא לחסימת תביעתו.

...

לנוכח ניתוח העדויות המפורט שנעשה בפסק הדין ולאור העובדה כי המוסד לביטוח לאומי נסמך בתביעה זו על העדים שזומנו לעדות על ידי התובע ולא הובאו על ידיו ראיות נוספות סבורני כי די באמור לא רק לבסס את הקביעה כי לא הוכחו נסיבות עובדתיות או גרסה מצד המוסד לביטוח לאומי שיש בה כדי לבסס את חבותה של קרנית בהליך זה. יתר על כן, בנסיבות תיק זה סבורני כי עלה בידי קרנית לעמוד בנטל ההוכחה כי התובע נפגע בתאונה בהיותו רוכב על אופנוע, ללא רישיון נהיגה מתאים ובהיעדר ביטוח, ובכל מקרה באופן שלא מקים למוסד לביטוח לאומי, הנכנס לנעליו של התובע, זכאות לפיצויים ולשיבוב מכוח חוק הפיצוים לנפעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1973.

המסקנה כי התובע ביקש להימנע ו/או לדחות ככל האפשר את בירור גרסתו העובדתית עולה אף מן העובדה שהתובע הגם שנפגע קשות בתאונה, נמנע מלהקדים ולהגיש תביעה לתשלום תכוף, הגם שהיה מיוצג על ידי עורך דין עוד מתקופת אשפוזו וככל הנראה לא שב למעגל העבודה מאז פציעתו.

סוף דבר לאור כל האמור דין תביעת המוסד לביטוח לאומי להידחות.

לפניי תביעה בסדר דין רגיל וכן תביעה בסדר דין מהיר, שעניינן ניזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 24/9/21 בצומת הכניסה לישוב ערערה בנגב בין רכב התובע, מר אבו עאיש עלא, מ.ר 9349832 (להלן : "רכב הסקודה"), אשר היה מבוטח בחברת הראל חברה לביטוח לבין רכב אמבולנס בבעלות הנתבעת, מגן דוד אדום ואשר היה נהוג ע"י אבו פראחן מוחמד מ.ר 9349832 (להלן: "האמבולנס").

בתיק אזרחי 3743/12/21 הגיש אבו עיאש עלא, הוא התובע (להלן: "התובע") תביעה כנגד הבעלים של האמבולנס ( להלן: "מד"א") וחברת הביטוח של האמבולנס וכן כנגד נהג רכב האמבולנס, מוחמד אבו פרחאן (להלן: "הנתבע") לתשלום סך של 221,569 ₪ נזקים אשר נגרמו לרכב הסקודה בתאונה מושא התביעה וזאת בהסתמך על חוות דעת שמאית של גבריאל גלעד, מיום 13/10/21.

במסגרת הסדר דיוני מיום 17/4/23 נדחתה התביעה בהסכמת הצדדים שם, כנגד חברת הביטוח הראל, והתביעה בתיק התאד"מ נותרה כנגד התובע בלבד, הוא בעליו של רכב הסקודה.

מתוך הראיות עולה כי רכב הסקודה הגיע מכיוון רהט ובצומת ערערה בנגב פנה שמאלה לכיוון הישוב ערערה בנגב המשיך בנסיעתו ישר בצומת הכניסה הראשית לישוב ערערה בנגב כשמטרתו הייתה להכנס מהכניסה של בית הקברות, ואילו האמבולנס יצא מהישוב ערערה בנגב על מנת לפנות שמאלה לכיוון העיר ב"ש, לצורך פינוי קטין פצוע לביה"ח. אין מחלוקת בין הצדדים כי האמבולנס ורכב הסקודה התנגשו בצומת הכניסה לישוב ערערה בנגב, היא צומת התאונה, בעת שרכב האמבולנס פנה שמאלה לכיוון העיר ב"ש ואילו רכב הסקודה התכוון להמשיך בנסיעתו ישר, לכיוון הכניסה לישוב ערערה בנגב מבית העלמין וכי נגרמו לשני כלי הרכב, נזקים כבדים כמפורט בחוות הדעת מטעם הצדדים.

לטענת התובע , המדובר היה בפגיעה עוצמתית כאשר שני הרכבים נהדפו ואף ניפתחו כריות האויר.

אמבולנס הנו רכב בטחון כהגדרתו בחוק, וכפי שצויין לעיל אין מחלוקת על כך שהתאונה מושא התביעות התרחשה תוך כדי נסיעתו של האמבולנס בתפקיד ובעת שהנתבע פינה פצוע לביה"ח יחד עם אמו (ראה נ'/4 וכן עדות הנתבע עמ' 15 שורות 4-10 לפרוטוקול).

התובע בחקירתו במישטרה מסר את גירסתו לפיה : "בתאריך 24/9/21... נהגתי ברכב מסוג סקודה... נהגתי מכיוון באר שבע... ורצית להגיע לעבודה במסעדה בערערה בנגד. נהגתי בנתיב הימני, יש פניה ימינה לכיוון ערערה אני כימעט הגעתי לפניה אבל נסעתי בנתיב הנסיעה ישר וראיתי רכב שיוצא לערערה, הרכב עוד לא סיים את הפניה משאלה ואמבולנס יצא אחריו פנה שמאלה לכיוון באר שבע, אני ברחתי ממנו שמאתה קצת והיתה היתנגשות..." בעדותו בפניי העיד התובע כלהלן: "אני הבעלים של רכב הסקודה ואני התובע בת"א 3743-12-21. אני נוסע בכביש הזה יומיומית. יש לי סניף מקסיקני בערערה בנגב. אני גר ברהט ועושה את הנסיעה. לבקש בימ"ש אני אשרטט את הכניסה ליישוב ערערה שם התרחשה התאונה. אני נסעתי מרהט לערערה. בכביש בו נסעתי יש 2 נתיבים. אני נסעתי בנתיב הימני. הגעתי לרמזור, אני לוקח שמאלה ברמזור בעליה של ערערה. אני נוסע בכביש לכיוון הכניסה לערערה ויש נתיב אחד לכל כיוון. יש ירידה, כשאני יורד בירידה יש את הצומת כניסה. אני נוסע מכיוון בית הקברות, זה יותר קרוב לי למסעדה. כשהתקרבתי לצומת שאם פונים ימינה בה נכנסים ליישוב בכניסה הראשית, אבל אני נסעתי ישר. יצא רכב טויוטה מהצומת מערערה. אני מגיע מכיוון רהט, יצא מהצומת מכיוון ערערה לכיוון באר-שבע טנדר טויוטה. יצא הטנדר, עוד לא התיישר שמאלה האמבולנס יצא אחריו בדיוק מהצומת מהיישוב לכיוון באר-שבע. כשאמבולנס יצא מערערה לכיוון ב"ש שמאלה כשהוא באמצע הצומת ואני קרוב אליו, לא הייתה לי ברירה אלא לקחת את כל האוטו לצד שמאל, והמכה ברכב שלי הייתה בצד ימין. מכה חזקה מאוד. חזית ימין שלי נפגעה, כל האוטו הלך. האמבולנס נפגע בטמבון מקדימה, צד שמאל. אם הייתי נוסע ישר הייתי פוגע בדלתות של נהג האמבולנס.

...

כמו כן אני קובעת כי התובע נהג במהירות גבוהה מהמותרת בכביש , מהירות של 106 קמ"ש וכי אותת לפנות ימינה לישוב אולם בסופו של יום, המשיך בנסיעתו ישר, הבחין באמבולנס 80 מטר לפני הצומת, אולם לא הצליח לבלום וסטה עם ההגה שמאלה והתנגש חזיתית באמבולנס, בעת שהאחרון כבר היה בנתבי הנגדי לכיוון באר שבע.

אשר על כן, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה נופלת במלואה על התובע.

סיכום: נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה האזרחית של אבו עייש נגד הנתבעים שם להידחות, דין תיק התאד"מ להתקבל ואני מחייבת את אבו עייש לשלם למד"א סך כולל של 58,792 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כעולה מכתבי הטענות, נטען ע"י המבקש כי ביום 11.4.15 הוזנק מטוס של חיל האויר, לצורך פינוי המבקש, בעקבות תאונת דרכים שארעה לו בצומת אלמוג בעת שימוש ברכב.

ככלל, במקרה של נפגע בתאונת דרכים, המפונה במסוק, חברת הביטוח נושאת בעלויות הפינוי (ר' רעא 8499/15 להק תעופה בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו 28.10.18)).

כבר עתה יובהר כי המקרה הנידון לא נוגע להחלטת הממשלה 2761 מיום 23.1.11 (להלן: החלטת הממשלה) אשר צורפה לכתב התביעה והוא אינו חוסה תחת המקרים בגינם הוחלט להעביר כספים למד"א לצורך תשלום על פינוי מוסק; זאת מבלי להדרש לשאלה מי נושא באחריות לשאת בתשלום הפינוי, כאשר הנפגע לא מבוטח בביטוח חובה אלא אך כי מדובר בפנוי ע"י חיל האויר, כפי שיפורט להלן.

. עוד נקבע שם כי הזמנת המסוק האזרחי לצורך פינוי נעשית ע"י מד"א כחלק מתפקידיו.בפסק הדין נאמר מפורשות כי הצעות חקיקה שעסקו בסוגיה זו, בכל הנוגע לפינוי בהיטס, טרם הבשילו, ומונחת הצעת חקיקה "אכן המצב הנוכחי אינו מושלם... אך הצדדים אינם חייבים להמתין לאסדרת התחום ע"י המדינה... בכוחם להגיע להסכם שיקבע מראש את הקף חבותן של חברות הביטוח...". עוד מתייחס בית המשפט לטענה שם כי יש בעל דין "נסתר" שאינו צד להליך, שהוא מדינת ישראל, על מנת שתישא בתפעול מערך פינוי בהיטס.

אף מבסס את התחולה במצב שבו מדובר בתאונה עצמית שאין אדם אחר מעורב בה (ת"א 3272-84 מדינת ישראל נגד קורנהיל חברה לביטוח בע"מ) פ"מ התשמ"ט (1) 259 (1988), שזהו המקרה שבפנינו.

...

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף ולהשית על המבקש הוצאות, מאחר שעל פי הפסיקה המפורשת, אין חובה על קופת חולים לשלם בגין חילוצו במסוק צבאי.

התביעה נדחית.

התביעה כולה נדחית ממכלול הנימוקים לעיל, לחוד ובמצטבר.

התובע ישלם שכ"ט ב"כ המשיבה בסך 9,500 ₪ בגין ניהול הליך זה. סכום זה ישולם תוך 30 יום.

כך תביעה נגד כלל חברה לביטוח בגין שתי תאונות (שמסמכיה הוגשו ע"י התובע ביום 6/5/21 בהסכמה).

בדו"ח פינוי ממד"א (נספח 5 לכתב התביעה) מצויין: "בהגיענו הנ"ל ישוב ברכב, בהכרה מלאה, צבע עור תקין, ללא סימני מצוקה נשימתית, רדיאלי נימוש, ללא חסכים נוירולוגים". עוד נכתב "המטופל מתלונן על כאבים בחזה וברגליים ללא סימני חבלה נראים לעין". אפילו התלונות של התובע במד"א אינן תואמות את תלונותיו עכשיו, שכן שם הוא התלונן על החוזה והרגליים ולא על הצואר והגב.

כמו כן מאשר התובע כי הגיש עוד תביעות לחב' כלל בגלל תאונות דרכים אחרות שלא צורפו ושהסתיימו.

לטענתו גם בגין התאונה מיום 4.4.19 הגיש תביעה לחב' ביטוח "כן, הגשתי". (עמ' 13 שו' 14) ואחר כך אומר שלא הגיש "לא יודע בדיוק, עורך הדין שלי מטפל בזה". (עמ' 13 שו' 17), עוד עולה כי הייתה תאונה נוספת במרץ 2018 "כן. ש. איזה חלקים בגוף נפגעו ב-2018. ת. לא זוכר". מידע זה לא נפרש במסגרת כתב התביעה או התצהיר ועלה רק בחקירה הנגדית, מיסמך אודות התאונות הוגש כנספח לתיק המוצגים של הנתבע (נ/21).

למשל במסמך שיחרור משערי צדק לפיו היתקבל למחלקה ביום 1/7/17 ובתלונות מציין "תאונת דרכים רכב ניכנס בצד, לא ניפתחו כריות אויר, מתלונן על כאבי גב, צואר ובטן". הוכח כי במשך 3 חודשים מיום התאונה לא פנה התובע לעזרה רפואית כלשהיא וכי מיסמכי השיחרור של בית החולים לא מראים פגיעה כלשהיא.

...

נוכח הפסיקה וגם נוכח היות גרסת התובע גרסת יחיד לא קוהרנטית ושאינה עולה בקנה אחד עם המסמכים מטעמו, ומכל הנימוקים לחוד ובמצטבר התביעה נדחית.

לאחר ששקלנו את כל ההליך, המידע שגולה והמידע שלא גולה על ידי התובע והובא על ידי הנתבע מצאנו כי יש לחייב את התובע בהוצאות.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום.