תביעת זכיין נגד מזכה בגין סיום התקשרות כפוי

ג. אשר לקפה דניה - הסכם הזיכיון יבוא לקיצו ביום 1.9.2023 והחל ממועד זה יהיו רשאים המבקשים להפעיל במקום בית קפה תחת מיתוג אחר, שאיננו דומה בשם או בנראות לקפה דניה, זאת מבלי לגרוע מכל טענות החברה ביחס לזכותה לקבלת פיצוי בגין כך. ד. באשר למחלוקות בתביעה ובתביעה שכנגד - הצדדים ינהלו מו"מ אשר במהלכו תציג החברה בפני המבקשים את ראיותיה באשר להתנהלות הנטענת של מוכטרי והצדדים ינסו להגיע להסכמות, וככל שלא יגיעו להסכמות ישקלו הם פניה להליך של גישור או בוררות.

מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת בשלב דיוני זה, אני סבורה כי החברה היא שעמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עילת התביעה שכנגד שהוגשה על ידה היא בעלת סיכוי לכאורי טוב נגד המבקשות בגין הפרת ההתחייבויות מוכטרי בהסכמי הזיכיון ובגין ביטול ההסכמים על ידה.

אלא שבתי המשפט שבו והדגישו שכאשר ביחסי זכיינות עסקינן אין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שתוף פעולה עסקי ביניהם בנגוד לרצונו של מי מהם (ראו רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב נ' קרסו מוטורס בע"מ (נבו 16.1.2012) (להלן: "עניין לוי"); רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225 (1991); רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ (נבו 24.10.1995); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (נבו 9.7.2007)).

וכך נקבע ברע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ, בפיסקה 9 (נבו 2.4.15), היפה לענייננו: "אמנם, כאן דוקא בעל הזיכיון הוא זה שפנה לבית המשפט בבקשה לסיום ההיתקשרות העסקית. זאת, כאמור, בנגוד למצב הדברים הטיפוסי, בו הזכיין פונה לבית המשפט בבקשה לאכוף את ההיתקשרות שאותה בעל הזיכיון כבר קטע בפועל. עם זאת, הן זהות הצד המבקש – בעל זיכיון לעומת זכיין – והן הפעולה המתבקשת – סיום ההיתקשרות לעומת אכיפתה – אינן מעלות ואינן מורידות כלל לעניין הרציונל האמור, לפיו בית המשפט לא יצווה, בנסיבות אלה, על אכיפת היתקשרות עסקית שהצדדים אינם חפצים בה". (ההדגשות לא במקור).

...

איזון השיקולים הרלוונטיים במקרה זה מוביל אותי למסקנה שיש לקבל את הבקשה השנייה, קרי בקשת החברה, ולדחות את בקשת המבקשים.

מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת בשלב דיוני זה, אני סבורה כי החברה היא שעמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עילת התביעה שכנגד שהוגשה על ידה היא בעלת סיכוי לכאורי טוב נגד המבקשות בגין הפרת ההתחייבויות מוכטרי בהסכמי הזיכיון ובגין ביטול ההסכמים על ידה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ניתנים בזאת צווים זמניים כלדקמן: המבקשים יפנו את הגלידריה בים המלח עד ליום 1.9.2023.

מור ואסף מעלים טענה מקדמית לפיה לא מתקיימת כלפיהם עילה; כי יש לדחות את התביעה לגופה מאחר שהשינוי במושכר הוכתב למור ואסף לאחר חתימת קקאו והכשרה על הנספחים; כי מוטי הרחיב חזית בסעיפים יא, יב, ט' לתצהירו; כי מוטי ניסה למצוא דרכים לסיום ההיתקשרות באשקלון, כל זאת על רקע התביעה והסכסוך בנוגע לסניף אשדוד, והקליט שיחות ומפגשים לשם הגשמת מטרה זו; מוטי הוא זה אשר ביטל את ההסכם במכתבו מיום 15.12.15, לא ניהל מו"מ עם קקאו וניסה לעמוד על ההסכם המקורי מבלי לבקש את הסכמת שותפיו בעוד שההחלטה הייתה אמורה להיתקבל ע"י תאגיד הזכיין וכי ההחלטה לפרוש מהעסקה הייתה של מוטי ושלו בלבד.

בעיניין האחרון אזכיר כי אין עסקינן בצדדים רגילים לחוזה אלא שותפים לעסק, כאשר מתנהלים יחסי זכיינות בין הצדדים כוללים יחסים מיוחדים של אמון ושותפות ולכן קבעה הפסיקה כי "אין לכפות על הצדדים להסכם שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שתוף פעולה עסקי בנגוד לרצונם וכי התרופה ההולמת למקרים אלו הנה פיצוי כספי". ראה להרחבה החלטות ביהמ"ש העליון שניתנו בבקשות למתן סעד זמני: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ; רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטים, ביום 13.12.2005).

האם עומדת למוטי זכות התביעה כנגד הכשרה וקקאו מכוח ההסכמים עליהם חתם, מכיוון שעסקינן ב"חברה בהקמה"? הסכם הזיכיון אשר נחתם בין קקאו לבין מוטי ומור (אליו הצטרף אסף) נחתם בין קקאו מצד אחד לבין "הזכיין", "חברה בהקמה", מצד שני.

מור ואסף בחרו להמשיך ולנהל משא ומתן, ראו עדויות אסף בעמ' 166 ובסופו של יום הדבר הוביל להסכמה על נספח השינויים השני וחתימתם על נספח זה. מור ואסף מהוים את מרבית בעלי המניות בחברה בהקמה; מדובר בשינוי מזכה, על כל המשתמע מכך.

...

אסף ומוטי שקלו את שיקולי החברה בהקמה, בהתאם לחובת הנאמנות והשליחות המוטלת עליהם, והגיעו לכלל מסקנה שראוי ונכון לחתום על נספח השינויים.

עולה השאלה, אם כבר במועד זה ידע מוטי על ניסיונות אלו, מדוע לא כלל את מור ואסף בתביעה המקורית? מסקנתי מכל המקובץ לעיל שמוטי עשה מקח טעות.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה, בכפוף לכך שמובהר להכשרה וקקאו שהן מנועות מלעשות שימוש בערבויות שניתנו על ידי מוטי (סעד לו הסכימו הנתבעים עוד במהלך הדיונים).

לדברי הנתבעת, טענת התובעים ל"אובדן רווחים" בגין ההחלטה שלא להמשיך את ההיתקשרות עמם ולפרסם מכרזים חדשים הם עניין מובהק של מיכרז, "הנוגע לעצם פירסום המיכרז, לתנאיו כמו גם למחירים שנקבעו בו" ומשכך אם לתובעים טענות כנגד החלטת הנתבעת לצאת למכרזים חדשים היה עליהם לנקוט בהליכים מינהליים בזמן אמת ולא לנקוט בתביעה אזרחית–כספית שנים רבות לאחר מכן.

עוד טוענת הנתבעת כי התביעה לוקה בשיהוי, כי פרשת התביעה מגוללת מסכת ארוכת שנים המקיפה מספר מכרזים והתקשרויות, עילות התביעה התגבשו לפני שנים, חלק מבעלי התפקיד כבר אינם עובדים אצלה, והמנעות התובעים מלפנות לערכאות שיפוטיות בנוגע לטענות המועלות בתביעה הובילה לכך שהנתבעת הסתמכה בסבירות ובתום לב על כך שהתקשרויות העבר בין הצדדים הסתיימו והושלמו על כל נגזרותיהן ובכך שינתה הנתבעת את מצבה לרעה (ר' בהרחבה סעיפים 150–156).

לדבריה, לטענה זו אין כל זכר בכתב התביעה, בו הובהר כי עילת התביעה בגין רכיב הוצאות המשפט היא "השבה" (ר' סעיף 314) ובגין "היתנהלות בלתי סבירה" ומכוח "עוולת הנגישה", כאשר יש להכיר "בעוולה הסימטרית ו/או האנלוגית של אילוץ להתדיינות" (ר' סעיף 315).

פסקה 5 לתוספת הראשונה קובעת כי "מיכרז" לצורך הגשת עתירה מינהלית הוא אחד מהנושאים הבאים: מכרזים – עניני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ועניני מכרזים של רשות מקומית, שענינם היתקשרות בחוזה לבצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לבצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין.

השופטת (כתארה אז) נאור בעמ' 647 נדרשה אף היא למבחן העילה, וציינה כי "העילה הקלסית לתובענה מינהלית לפיצויים שעילתה במיכרז, היא מקרה שבו פלוני הישתתף במיכרז, היה זכאי לזכות במיכרז ולא זכה בו, אך מסיבה זו או אחרת – ביצוע העבודה על-ידי אחר או ביטול המיכרז – לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורנית, ולא נותר אלא לפצותו"" (פסקה ו לחוות דעתו של כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, עמוד 29).

...

סבורני כי אין מקום 'ללכת שבי אחריה' אלא יש מקום לצורכי החלטה זו לבחון את התובענה לגופה.

סוף דבר הלכה היא כי דרך המלך היא תקיפה ישירה של ההחלטה של הרשות לערכאה המתאימה ובלוחות הזמנים שקובע הדין המנהלי, וכי מנגנון התקיפה העקיפה הוא הליך חריג.

הנתבעת תגיש כתב הגנה מתוקן בתוך המועדים הקבועים בתקסד"א–התשע"ט. למען הסר ספק יובהר כי כתבי הטענות המתוקנים שיוגשו על ידי הצדדים בהתאם לפסק דין חלקי זה, יוגשו בהתאם לתקסד"א–התשע"ט. הנני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשאת בשכר טרחת הנתבעת בגין בקשה זו, בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

זעירא נהג לפקוד כלקוח את בית הקפה של הרשת ברחוב ברזילי ברמת החייל (להלן: "בית הקפה" או "הסניף"), סניף הדגל של הרשת לפני ההיתקשרות החוזית נשוא התובענה.

עוד נקבע בסעיף 24.1.6 להסכם: "הזכיין יהא רשאי לסיים את ההסכם מכל סיבה שהיא ובכל רגע נתון בהתראה של 30 יום מראש ובכתב ולחברה לא תהיה כל טענה, דרישה ו/או תביעה כנגד הזכיין בגין כך (בני משפחתו מקירבה ראשונה של הזכיין יוכלו לממש סעיף זה במקום הזכיין, ככל שיילך חס וחלילה לעולמו במהלך תקופת ההסכם). בהתקיים מצב זה, תהיה החברה רשאית על-פי שיקול דעתה הבלעדי לבחור באם היא או מי מטעמה ימשיך בניהול ותפעול הסניף בתום 30 ימי ההודעה המוקדמת. בנוסף, במקרה כאמור הזכיין מתחייב להשאיר בסניף את כל הציוד שנרכש על ידו על פי הסכם זה, והחל ממועד מתן ההודעה על סיום ההסכם על ידי הזכיין כאמור בסעיף זה לעיל, החברה תחשב כבעלים בלעדי של הציוד ולא תדרש לשלם לזכיין כל תמורה בגין ציוד הנ"ל ו/או בגין קבלת החזקה בסניף לידי החברה...." ".

כתב התביעה הוגש ביום 8.8.18 וביום 21.8.18 שלחה הנתבעת מכתב סיום ההסכם בו הודיעה לתובעת שבשל הפרות חוזרות ונישנות של ההסכם היא מבטלת אותו בהתאם לזכותה לפי ס' 24.1.1 ו-24.1.2 להסכם.

נטען שהרשת בקריסה כלכלית ולכן הנתבעת מנסה לכפות על זכיינים שונים הסכמים שכל מטרתם היא להעשיר את קופת הנתבעת וכי התובעת אינה יוצאת דופן במובן זה. התגלה שהתשתיות בסניף ובכלל זה תשתית החשמל, ישנות מאוד.

...

אשר על כן אני דוחה את הטענות בתביעה הנגדית בכל הנוגע להוצאות שיפוץ הסניף.

לאור הפרות ההסכם על ידי סינגולר, אשר לא תוקנו, גם לאחר פנייתה של קופי אורגניזיישן בכתב, מתקבלת התביעה שכנגד לתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר התביעה העיקרית, נדחית.

בהמשך, ביום 21.2.2024 הוגש ההליך העקרי (להלן: כתב התביעה) שבו עתרה המבקשת לסעד של אכיפה של הסכם הזיכיון כולו או למצער של מנגנון הסיום שנקבע בסעיף 22 להסכם; וכן סעד של צו עשה קבוע המחייב את המשיבה לבטל את הפעולות החד צדדיות שבוצעו על-ידה ובכלל זה, להחזיר על כנם את השלטים הנושאים את המיתוג "חומוס כספי"; להחזיר את התפריט הרשתי; למכור לציבור את מוצרי הרשת; ולהתחבר לקופות המקובלות ברשת; וכיו"ב. ביום 22.2.2024 הגישה המשיבה את תשובתה לבקשה לסעד זמני.

ראשית, משום שסכויי התביעה נמוכים ביותר שהרי עסקינן בהסכם זכיון שאינו מוגבל בתוקף ולכן לא ניתן "לאנוס" על המשיבה להפעיל בעל כורכה סניף של המבקשת, לנוכח השבר העמוק ביחסי האמון בין הצדדים ותוך "אילוץ" הצדדים להמשיך לעבוד זה-עם-זה, תוך פגיעה בחופש העיסוק של המשיבה.

מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת בשלב דיוני זה, דעתי היא כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להראות עילת תביעה בעלת סיכוי לכאורה טוב להיתקבל כנגד המשיבה, בגין הפרת ההיתחייבות בהסכם הזיכיון לאי-תחרות.

ברור, שבמסגרת בקשה לסעד זמני אין מקום לאכוף את ההיתקשרות בין המבקשת, כרשת מזכה, למשיבה, כזכיין, חרף אי-רצונה של המשיבה להמשיך בשיתוף פעולה עם המבקשת.

...

אשר לשיקול שעניינו מאזן הנוחות: אני סבור, לעניין זה, כי מאזן הנוחות נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקשת.

אני סבור, כי אי מתן סעד זה כסעד זמני יפגע במבקשת וירוקן למעשה מתוכן את תניית אי התחרות לגביה הוסכם כי הינה התחייבות יסודית בהסכם (ראו סעיף 5.16.6 להסכם).

ברם, בסופו של דבר השתכנעתי כי הנזקים אינם רק כספיים גרידא וכי יש חשש לכאורי ממשי מבחינת המבקשת להמשך פעילותה כרשת מסעדות, מקום בו יתאפשר למשיבה להתחרות בה, חרף תניית אי-התחרות.