תביעת השבת הלוואות שניתנו לכיסוי חובות עסקיים

גם עדותו של מר *** *** מלאת סתירות כך שפעם טען להלוואה ע"ס 3,600 ₪ ובהמשך ע"ס של 6,300 ₪ ולא הציג תרשומת או אסמכתא ולא ניתן ללמוד על הסכומים שהלווה בפועל; הנתבע נימנע מלהעיד את רוה"ח שליווה את העסק כ- 20 שנים, ואי הבאתו, תומכת בגירסתה; לטענתה ב- 7/2012, אילץ אותה הנתבע באיומים ומרמה לקחת משכנתא ע"ס 100,000 ₪ שהועברה לחשבון העזבון (חשבון העסק במזרחי שעבר על שמו), לסגירת חובות שלא שמשו למחיית המשפחה כפי שטען, ולכן זהו חוב אישי של הנתבע ועליו לסלקו לבדו.

ראה לעניין זה דברי כבוד הש' לוין בפסק דינו ע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, נד(4) 625 (2000), שם קבע: "אכן, הלכה פסוקה היא כי שתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השתוף בזכויות, גם שתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי מישפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הנו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה." המלומד עו"ד אריאל דרור מסביר בפרק ח' לספרו "חלוקת רכוש בהליך גירושין" את עיקרון שתוף החובות בין בני זוג מכח הסעיף הנ"ל: "ההנחה העומדת בבסיסו של סעיף 6 לחוק יחסי ממון היא כי חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם, כגון יתרת חובה בבנק, משכנתא בגין דירה משותפת, או חוב בשל לקיחת הלוואה משותפת – הם בדרך כלל משותפים. על כן, אין חשיבות לזהות הצד שהוציא אותם בפועל - כל עוד ההוצאה נועדה לצרכים השוטפים הרגילים של משק הבית (כגון הוצאות מדור ואחזקתו, כלכלה, ביגוד וכיוצ"ב), והוצאה לפני המועד הקובע. ..לא ניתן להגיש תביעה שכל כולה מבקשת לחייב את הצד השני בחובות, ללא עריכת איזון בכלל הנכסים. תביעה כזו אינה הגונה, שכן אין מטרתה להעניק לבן הזוג האחר זכויות, אלא לחייבו בחובות בלבד, שהם בגדר נכסים שליליים." עוד מציין בספרו עו"ד דרור, שהכלל בפסיקה קובע שעל מנת להכריע באם חוב משותף, יש לבחון את דרך הווצרותו, ולכן כל מקרה נבחן לגופו.

עובדה זו מקבלת חזוק אף מטענת התובעת ולפיה נטלה הלוואות לכסוי חובות העסק וכן שכספי מכירת החנויות בסך 125,000 ₪ הועברו בנאמנות לאחותה "לצורך ניהול מו"מ לסגירת חש' העיזבון ***" (ס' 15 לסיכומי התשובה).

הנתבע מאשר שסכום זה ניתן לצדדים בשנת 2005 לטובת העסק, ברם גורס שהושב ל*** עוד לפני מועד פטירת המנוחה, מלבד סך של 60,000 ₪ עליהם ויתרה ***.

...

לאור כל האמור, ובשל פעולתו הערמומית של הנתבע להונאתה, יש לקבוע שאינה שותפה לחובות העיזבון ולהסכם היורשים; כמו כן יש לפסוק בחלוקה בלתי שוויונית את נכסי הצדדים לפי סעיף 5(א)(1) וסעיף 8 לחוק יחסי ממון התשל"ג 1974 (להלן: "החוק"); זאת ועוד, יש לפסוק לטובתה מזונות אישה, ומפאת מגבלת עמודים לא פירטה טענותיה לתביעה זו; עוד עותרת לאשר את חוות דעתו הראשונה של האקטואר, ולקבוע שזכאית לזכות ראשונים לרכישת הדירה עפ"י חו"ד השמאי ובקיזוז 170,000 ₪ בגין שיפוץ ותוספת לא חוקית למחסן; בנוסף, יש לדחות את תביעת הנתבע על כל רכיביה ולפסוק לחובתו הוצאות כבדות לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ. לטענות הנתבע עבד בעבודות מזדמנות עד אשר החל לעבוד כשכיר בעסק שהיה בבעלות הוריו.

בית הצדדים: כקבוע בסעיף 83 לפס"ד, אני מורה על פירוק השיתוף בבית מגורי הצדדים הידוע בגוש 11563, חלקה ***, תת חלקה 1 והנמצא ב***, בדרך של מכירה.

נוכח המועד שחלף למן היום בו נערכה השמאות, אני מורה כי על עדכון חוות דעת השמאי דן ברלינר.

ככל ותתגלע מחלוקת בשאלת גובה התשלומים, אני ממנה את רו"ח אבי כהן כמומחה מכריע לעניין זה. מזונות אישה: כקבוע בסעיפים 86-87 לפס"ד, תביעת התובעת נדחית במלואה.

כבטוחה לבצוע התשלום הנ"ל, מסר הנתבע לתובע את שיק הבטחון שהיווה את חלקו במס הרכוש ונועד לשם כסוי חלקי בלבד בגין החוב למס רכוש ככל שלא יעמוד הנתבע בהתחייבותו לשאת במלוא התשלום והתובע ואחיו יאלצו לשלמו.

עוד טוען הנתבע כי בעקבות קשיים פינאנסיים בזמנים הרלוואנטיים לעיסקת הרכישה לא הצליח לעמוד בתשלומי החזר הלוואת המשכנתא שנטל על מנת לממן את חלקו בעיסקה הרכישה מאחר והתגורר בחו"ל, ובדיעבד הסתבר לו כי הבנק פתח בהליכי מימוש המשכנתא כאשר אחיו של התובע פורע את החוב בבנק אשר הימחה החוב אליו.

לבסוף טוען התובע כי לא היתקיימה ולא יועדה להתקיים עסקת רכישת מיגרש בינו לבין הנתבע וכי מקום יצירת החוב הוא בגין הלוואה חד פעמית שהלווה לנתבע כאשר השיק ניתן כבטחון להבטחת תשלום ההלוואה.

טוען הנתבע כי השיק הוצא להבטחת השבה ככל שישולם חלקו במס רכוש בעסקת רכישת המיגרש ואילו התובע טוען כי השיק הוצא להבטחת השבת הלוואה שניתנה לנתבע על ידו.

בחנתי את שתי הגרסאות ומצאתי להאמין לגירסתו של הנתבע ולפיכך לדחות את התביעה.

...

אשר על כן, התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

שלישית – חרף העובדה כי מדובר בישויות משפטיות שונות, ניתן ללמוד מדבריו של מר עופר רוזנברג, אשר ציין כי הוא רשום כבעל המניות היחיד בנתבעת והוא מחזיק במניות המיעוט של שגב אקספרס בנאמנות והוא גם עורך הדין של חברת שגב (בפרוטוקול עמ' 6 ש' 23-21), כי קיים קשר בין הנתבעת לחברת שגב ושגב אקספרס באופן השופך אור על האנטרס שהיה להן בהעברת הכספים המגיעים לתובע אל הנתבעת לכסוי חובו אליה.

טענת סיכול ההסכם לא הועלתה בהתנגדות ונראה כי כוונת הנתבעת בטענה זו היא כי בשל הגשת התביעה כנגד חברת שגב, זו לא העבירה לה את הכספים הנוספים ועל כן התובע אינו זכאי להשבת הלוואת הבעלים שנתן לה ועליו להשיב לה את הכספים ששולמו לו ולשלם לה את הכספים הנוספים.

טענה נוספת שהועלתה בסיכומים היא כי הצדדים הגיעו להסכם עקב פניית התובע וכי אין הגיון עסקי כלשהוא לשחרר אותו מהתחייבויותיו כלפי הנתבעת ולהשיב לו את הלוואת הבעלים מבלי שיכנס מישהו אחר בנעליו ויישא בנטל החוב.

...

סוף דבר סיכומו של דבר בהיעדר תניה מפורשת האוסרת על התובע להגיש תביעה כנגד חברת שגב ומשהגעתי למסקנה כי הדבר לא הוסכם בין הצדדים, עצם הגשת התביעה כנגד חברת שגב אינה מהווה הפרת ההסכם על ידי התובע.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח הגנתה מפני תביעת התובע ואף לא את התביעה שכנגד שהגישה נגדו.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין התביעה והתביעה שכנגד בסך כולל של 7,000 ₪, אשר יתווסף לשכר הטרחה בתיק ההוצאה לפועל.

התובע תובע איפוא מכל אחד מהנתבעים את סכום ההשקעה, וכן את דמי השכירות בגין חודשיים בהם היתה המסעדה סגורה בטרם הושבה לבעליה, וכן את תשלום הארנונה לאותם חודשים, וכן סכום של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש ובזבוז זמן לצורך הניסיונות לקבל רשיון, וכן סכום נוסף של 48,000 ₪ מנתבע 2 עבור הכספים שקבל עבור הזיכיון להפעלת המסעדה, ומהנתבע 3 9,000 ₪ נוספים שקבל כשכ"ט, ובסה"כ 1,168,400 ₪.

וכן היה על הנתבע 3 לדאוג שהכספים ששולמו (מעבר לסכום של 480,000 ₪ שניתן ב-2014 ומעבר להלוואה בסך 180,000 ₪ שניתנה לאחר מכן עם הריביות שלהם) ישמשו לכסוי חובות לספקים, לעובדים ועוד.

מתוך היתרה, סכום של 180,000 ₪ ניתן כהלוואה אישית, ואותם אין ספק שעל הנתבע להחזיר בהתאם להוראות ההסכם ובנכוי הסכומים ששולמו עבור הלוואה זו. באשר ליתרת הסכום עד לגובה הסכם הרכישה, יש לחלק את הנזקים כך שהנתבע 1 יישא במחצית הסכום בשל העלמת העובדות כמפורט לעיל, שיש בהם כדי להשפיע על היכולת לנהל את העסק, ואולם כיון שהתובע לא הוכיח שמלא הנזק נגרם כתוצאה מהעלמת העובדות בקשר לרישיון, וכיוון שהוכח שבין היתר העסק ניסגר גם בשל אי רווחיותו, אין מקום לחייב את הנתבע 1 במלוא הסכום.

...

וכן ישלם הנתבע 1 לתובע מחצית מההפרש בין 960,000 ₪ + מע"מ לסכום של 632,000 ₪ הנ"ל, היינו, סכום נוסף של 164,000 ₪ (מחצית ההפרש בסל 328,000 ₪), כשסכום זה צובר הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום חתימת ההסכם.

כן ישלם הנתבע 1 לתובע את הוצאותיו וכן שכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪.

התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית ללא צו להוצאות.

לטענת התובע, יעקב היה מודע לכל התנאים והבטיח לתובע אישית כי הוא חלק מההלוואה והיא ניתנה בעבורו לכסוי חובותיו.

עוד טען, כי יש לחייב את יעקב בעילת עשיית עושר ולא במשפט מאחר וכספי ההלוואה שמשו לכסוי חובות העסק של יעקב.

למעלה מן הצורך, אוסיף לציין כי בפסיקה מאוחרת לפסק הדין הנזכר בסעיף 23 לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים, אשר ניתן בע"א (מחוזי ת"א) 4003/07 ארנון בס נ' אברהם אריה, פורסם בנבו, (21.1.09), (עליו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ברע"א 2132/09 (פורסם בנבו) מיום 8.7.09), בה נדונה הנפקות של אי עמידה בתנאי חוק ההלוואות החוץ הבנקאיות, נקבע לרוב כי אין לדחות על אתר תביעות מעין אלה וניתנה אפשרות להוכיח זכאות המלווה להשבה.

...

מבלי לגרוע מהאמור, אוסיף לציין, כי מאחר שאין חולק בין הצדדים כי התובע מסר את הכספים לידי שלומי במזומן, הרי שלא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שלא הוצגה ראיה הצובעת את כספי המזומן שנמסרו לידי שלומי.

לסיכום; אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 271,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (19.9.21) ועד לתשלום המלא בפועל, בצירוף אגרה בסך 7,041 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית בזאת.