תביעת השבה של המעסיק בגין תאונת דרכים

רקע כללי לפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 5/7/1968 כתוצאה מתאונת דרכים מיום 16/8/18 בה נפגע כרוכב אופנוע, אשר היה מבוטח במועדים הרלוונטים בביטוח חובה אצל הנתבעת.

הא ראיה כי התובע "הכין את הדרך" במהלך החודשים האחרונים לעבודתו בקצביה ועם סיום הקורס אכן מימש את תוכניתו זו. הנתבעת גורסת כי הדבר היה מתוכנן מראש, על דעתו והסמכתו של המעביד ומסיבה זו גם הפסקת יחסי עובד מעסיק נעשו בהסכמה וכל זאת ללא קשר לתאונה.

כאשר נישאל אילו קשים התעוררו בתפקודו של התובע לאחר ששב לעבודה לאחר התאונה השיב: " במקרה שלנו התעוררו קשיים, כן, בפונקציות שהוא היה רגיל לעשות ולא יכול היה לעשות. פיתאום הוא צריך עזרה בעבודות מסויימות כמו למלא ויטרינה ולקחת סחורה לפזר על מדפים ולעשות אותם אז היו לו קשיים. אדגר הוא גם אדם ממה שהספקתי להכיר אותו, שלא מבקש טובות. אז התחילו בעיות עם תיפקוד. אז דיברנו והוסכם על הפסקת עבודה...הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את העבודה בצורה מלאה כמו שאני מצפה ממנו וכמו שהוא מצפה מעצמו". כאשר נישאל מדוע, איפוא, הנימוק לפיטוריו כנעוץ במיגבלות שלו בקשר לתאונה לא באו לידי ביטוי במכתב הפיטורין השיב המעסיק: " בגלל שאני לא נוהג לכתוב במכתב הפיטורין דברים שליליים על העובדים שלי. זה לא הגיוני. אני לא נוהג כך...לא משנה מה הסיבות שבגללן הוא לא יכול לקיים את העבודה" (עמ' 8 לפרוטוקול).

נטען להעסקת עוזרת בית מאז התאונה ובעקבותיה ואולם לא השתכנעתי כי צורך זה הנו בהכרח תולדה של התאונה.

...

במאמר מוסגר אציין כי אינני מקבלת טענת התובע לתוספת רכיבי שווי שכר בדמות: טיפים, אוכל במהלך היום במקום העבודה, הנחת עובדים בקניית בשר וכו', המגיעים לשיטתו של התובע לתוספת העולה על 3,000 ₪ מידי חודש בחודשו.

פגיעה בכושר השתכרות לעתיד: לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שכר של 9,187 ₪ ו- 15% נכות תפקודית עד הגיעו לגיל 70 (גיל תוחלת חיי עבודה לעצמאים) כדלקמן:9,187 ₪ X 15% X 157.84 (מ.ה. ל-17 שנים) = 218,000 ₪ (במעוגל).

כאן המקום לציין כי אינני מקבלת את טענת התובע לגיל פרישה 75, מאוחר יותר בחמש שנים ביחס לחזקה הקבועה בפסיקה לעצמאים.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 246,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ואגרה.

המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא מהו עיקר עסוקו של המעסיק, ולא עסוקו של העובד (ע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, עבודה ארצי כרך לג(23) 24, ניתן ביום 9.7.00).

לא למותר לציין, כי מסקנה זו עולה גם מהחלטת התובע שלא לתבוע השבה של אותם כספים שנוכו משכרו, החלטה המלמדת כי התובע סבר שמדובר בניכויים מותרים, בהתאם לחוזה העסקתו.

נכויים מהשכר בגין נזק לרכב ולמפתח ברכיב זה מלין התובע על שני נכויים שבוצעו משכרו: ניכוי בסך 668 ₪, בחודש 8/2014, בגין הישתתפות בהישתתפות עצמית בה נשאה הנתבעת בגין תאונת דרכים שהתובע היה מעורב בה וניכוי מחודש 8/2015 בגין נזק למפתח הרכב.

...

לפיכך, אנו מקבלים את טענת העובד ביחס ליום חופשה אחד ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע 477 ₪ בגין יום זה (22 ימים / 10,500 ₪ ובהתאם לסכום הניכוי בתלוש 10/15), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הניכוי ועד התשלום בפועל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה בשני רכיבים בלבד: החזר ניכוי בסך 200 ₪ והחזר ניכוי יום חופשה בסך 477 ₪, שניהם בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הניכוי ועד התשלום בפועל.

משעיקר התביעה נדחה, אנו מחייבים את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 8,000 ₪.

(בבקשה לאישור תובענה ייצוגית) עניינן של הבקשות המאוחדות לאשר את התובענות שבכותרת כתובענות ייצוגיות (להלן: "בקשות האישור") הוא בדרישה להשבת כל דמי הפגיעה ששלמו מעבידים למוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") בגין "תקופת הזכאות הראשונה" בעקבות תאונות דרכים שהוכרו על ידי המל"ל גם כתאונות עבודה אשר גרמו לעובדיהם הניזוקים נזק גוף, וזאת מכוח פוליסות ביטוח חובה שהוצאו על ידי המשיבות לכסוי אחריות הנהג החב בפצוי הניזוק.

אף בפסק הדין בעיניין ע"א (ת"א) 1392/07 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח (22.4.09), שצוין אף הוא על ידי ב"כ המבקשים באסמכתאות, אין כדי להועיל למבקשים, שכן לא נדונה שם השאלה בדבר חובת חברת הביטוח ליזום השבה למעסיק, אלא התעוררה שאלה אחרת – האם זכות התיחלוף של המעסיק כפופה למיגבלות הניזוק בתאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. ההחלטה שניתנה ב"עניין כהן נ' אל על" [ת"צ (מחוזי מרכז) 15049-01-15 אסף כהן נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (10.9.19)] ביום 10.9.19 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט גרוסקופף בעיניין כהן נ' אל על, שאישרה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד אל על (החלטה זו תיקרא בפרק זה "ההחלטה").

...

לעניין זה ר' גם ת"צ (מחוזי מרכז) 2010-06-11 מוסאי נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (12.12.12) (להלן: "עניין מוסאי"), שם צוין כי: "עיון בהחלטה האמורה (החלטת בית המשפט בעליון בעניין שפירא – י.ק.) מלמד כי מחיקת חברות הביטוח מבקשת הערעור באותו עניין נעשתה מטעמים דיוניים, ופשיטא כי החלטה דיונית אינה מהווה בסיס להסקת מסקנות ביחס לעמדת בית המשפט בנוגע לפרשנות הדין המהותי". בניגוד לדעת בית המשפט המחוזי בעניין שפירא, אני סבור כי חברות הביטוח אכן יכולות להוות "עוסק" והמעסיקים אכן יכולים להיחשב "לקוח" של חברות הביטוח לעניין זה. משמעותו של סעיף 39 לחוק הגנת הצרכן היא כי לא ניתן להגיש תביעה בעילות לפי חוק הגנת הצרכן נגד מבטח או סוכן ביטוח.

לכן המסקנה היא כי ניתן היה להגיש את התובענות שבכותרת לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר נוכח כלל האמור לעיל, אני דוחה את בקשות האישור ואת תביעותיהם האישיות של המבקשים.

ראשית, להלן נוסח סעיפים סע' 328(א) ו 330 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 : " 328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." (א) הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגימלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגימלה יהיה זכאי ליתרה.

אזכרתי זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק וגדריה של זכות זו, לאור העובדה שמיהותו של אותו צד שלישי כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה על גמלאות ששלם, התלבנה בהלכה לצורך בירור סוגיה כרוכה זו, אימתי קמה לניזוק הזכות לרבע מן הנזק, במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל. "זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת איפוא לקביעת מיהותו של 'צד שלישי' שניתן לחזור עליו ולקביעת מיהות 'מעביד' שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך-כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו 'מעביד' לעניין זה? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על-ידי פנייה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגמלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי 'מעביד' הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שבוב כלפי המעביד בגין הגמלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי להנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שניפגע [...]. החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד – משלם הפרמיה – ולשבב ממנו גימלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח – בעניינינו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח – אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגמלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שבוב" (רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 156-155).

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

בגין תאונת הדרכים הנדונה הוגשה התביעה בשני ראשים חילופיים: הן מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק") - נגד קרנית, הנתבעת 2, בטענה שלא ידע ולא היה עליו לדעת שבמועד התאונה אין ביטוח חובה לשימוש באופנוע [ראה, בין היתר - בסעיפים 4, 57 ו-58 לכתב התביעה]; והן בייחוס עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לנהג המונית, הנתבע 3, בשל תוצאות סיבוב הפרסה שביצע, כאמור, ובהתאם – ייחוס חבות למבטחת, הנתבעת 4, בגין ביטוח החובה שהוציאה למונית [ראה, בין היתר - בסעיפים 5, 8, 9, 65, 66 ו-67 לכתב התביעה].

אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, מצאתי לחייב את קרנית בפיצויי התובע בגין נזק הגוף שניגרם לו בתאונת הדרכים הנדונה; וגם - לחייב את הצדדים השלישיים ביחד ולחוד בשיפוי קרנית על הוצאותיה, בגין תביעת החזרה שלה נגדם.

בעדותו גורס התובע, יליד 1999, שניפגע בתאונת דרכים ביום 10.9.2017 עת שנהג באופנוע, שבבעלות או החזקת הצדדים השלישיים 1 ו-2, מעסיקיו במסעדה בה עבד (להלן: "מעסיקיו" או "מעסיקיו של התובע" ו-"המסעדה" או "העסק" או "החנות" - בהתאמה), בעיקר כשליח - להפצת משלוחים באמצעות האופנוע שבו נהג בעת התאונה (ואופנוע נוסף).

...

לסיכום, קרנית זכאית לשיפוי מאת הצדדים השלישיים ביחד ולחוד בסך של 59,596 ₪ [35,000 + 5,324 + 715 + 9,233 + 4,000 + 5,324], ולהחזר בגין יתרת אגרת המשפט בתביעה העיקרית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית.

התביעה נגד הנתבעת 2, קרנית, מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 35,000 ש"ח. כמו כן, תשלם הנתבעת 2, קרנית, לתובע, החזר שכר טרחה בסך של 5,324 ש"ח, וכן החזר אגרה בסך של 715 ₪.