לפניי תביעה לתשלום דמי תיווך בגין עסקה לשכירות משנה של שטח משרדים במרכז עזריאלי בתל-אביב.
שאלה היא, על מי מוטל הנטל להוכיח כי מי שביצע את עבודת התיווך בפועל היה המתווך המורשה ולא ה"עוזר האדמיניסטרטיבי", והדבר תלוי, במידה רבה, באופן בחינת הסוגיה: עשויה להשמע הטענה, כי לנוכח אופיו הצרכני של חוק המתווכים, ולנוכח הרצון להבטיח כי העיסוק בתיווך יתבצע על ידי מתווכים מורשים, אזי מתווך המבקש לקבל את שכרו, נידרש להוכיח כי פעולות התיווך כולן נעשו בידיו או בידי מתווך מורשה אחר, והנטל עליו.
]; (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – הקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך.
...
למעשה, נראה שבכך הסתיימה מעורבותו של רומנו, שכן בחינה של טיוטת ההסכם מתקופת שמש מול ההסכם שנחתם בסופו של דבר מלמדת, כי מדובר בהסכם זהה כמעט לחלוטין, כך שניתן להסיק במידה הקרובה לוודאי, שהנקודה היחידה שנותרה טעונה הסדרה היא סוגיית המחיר.
הפועל היוצא מכל האמור, שאני קובע כי רומנו לא היה "הגורם היעיל" בהתקשרות החוזית, ועל כן – לא קמה לו הזכות לדמי תיווך בגין העסקה.
התביעה נדחית אפוא במלואה.
