תביעת דמי פגיעה בגין תאונה בחצר בית פיזיותרפיסטית עצמאית

בסמוך לאחר התאונה, הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה, ועל אף פניות רק בתאריך 28.5.14 התקבלה במשרד ב"כ תשובת הנתבע, אשר דחה את התביעה כאמור לעיל.

עוד נקבע בפסיקת בתי הדין לעבודה כי: "הכרה בפגיעה בעמוד השידרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה ארע משהו שבגינו "נתפס" גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו להמשיך לעבוד.

עוד עולה מעדותן של גב' בירמן וגב' וליקי, כי התובעת הישתתפה באימונים לקראת אליפות ארופה כאשר ביצעה תרגיל שכלל גילגול ולפתע צעקה, הפסיקה את האימון וישבה בצד עם פיזיותראפיסט (עמ' 10, ש' 5-8, עמ' 16, ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.17).

נהפוך הוא - הניתוח שעברה ביום 12.9.11 מתואר כהמשך ישיר של הטיפולים בעקבות התאונה מיום 9.9.10 (הפגיעה בברך) ואין כל תאור של החמרה בין הביקור מיום 29.8.11 (תאריך ההחמרה) עד ליום 6.10.11.

הכרעה סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה כ: "תאונת עבודה - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". סעיף 83 לחוק קובע את חזקת הסיבתיות: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". בכדי שתוכר חזקת הסיבתיות יש להוכיח בראש ובראשונה כי אירעה תאונה.

...

גרסת התובעת הייתה אמינה ונתמכה בעדותן של שתי עדות מטעמה (חברותיה לקבוצה) ולטעמנו עלה בידה להרים את הנטל הנדרש להוכחת עצם קיומו של האירוע התאונתי בתאריך 6.9.11.

מקום בו זהות החותם הוא ממכון וינגייט בשל עבודתה בנבחרת ישראל, לטעמנו עלה בידי התובעת להוכיח כי הם היו מעסיקיה בעת האירוע.

סוף דבר: על יסוד מסקנתנו האמורה בדבר קיומו של אירוע תאונתי, ימונה מומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין, בתחום האורתופדי, לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין פגיעתה של התובעת.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 20.3.11 עת מעדה במדריגות ביתה בדרכה לעבודתה.

תביעתה נדחתה מהטעם כי התאונה ארעה בהיותה בחצר ביתה הפרטי ובטרם החלה את דרכה לעבודה על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי.

על העובדות, כפי שיפורטו להלן, לא הייתה למעשה מחלוקת בין הצדדים: התובעת הנה פיזיותראפיסטית עצמאית.

לטענת הנתבע, מאחר והתאונה ארעה במדריגות שבתחום מעונה הפרטי של התובעת עוד לפני יציאתה לרשות הרבים, והמדרגות מצויות בשליטתה והיא שחולשת על הסיכונים שבמקום, הרי שלפי הילכת עב"ל 19/99 המלל נ' משה רונן, אין להכיר בפגיעה כתאונת עבודה, ואין רלוואנטיות לטענה כי היתה בדרכה מטיפול פיזיוטראפי אחד לטפול אחר בבית המטופל.

אמנם, אין חולק כי המדריגות הן רכושה הפרטי של התובעת ומצויות בתחומה הפרטי, אולם, אין מדובר בשטח ביתה של התובעת בלבד אלא בשטח המשמש הן את הכניסה לבית והן את הכניסה לקליניקה בה עובדת התובעת כעצמאית, כאחד.

...

לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3500 ש"ח תוך 30 יום.

לפני תביעה לקבלת פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

כנגד המצג שהתובע ניסה להציג, מסתבר כי בתוך פרק זמן קצר ביותר, כשבועיים לאחר הניתוח, התובע החל ללכת בדריכה על רגל ימין, להגיע למכון הפיזיותרפיה באופן עצמאי בהליכה מביתו בעזרת קביים, הכאבים נעלמו ("ללא כאב"), התובע תרגל הליכה בדריכה יזומה כל שעתיים, תרגל הליכה בבית ובחצר, מעבר עם דריכה מלאה וקביים – עקב ואצבעות ועלייה וירידת קומה.

יתרה מכך, כבר בסמוך לתאונה, התובע דיווח כי עלה וירד ארבע קומות ללא קושי, עשה הליכה למשך 7 דקות ללא כאבים, הנפיחות מסביב לשוק ירדה, המטופל חש בטוב, עצמאי בסביבת מגוריו בעזרת קביים, טווחי תנועות בברך ימין מלאים וללא הגבלה, אך התלונן רק על כאב בכיפוף ברך ימין (ראו: טופס הערכה פיזיותראפיסטית מיום 27.8.2017).

אף אם אצא מתוך הנחה כי בחודש ספטמבר 2017 התובע המשיך להיות מדווח כמועסק באותו מקום עבודה אך לא עבד בפועל ורק קיבל דמי פגיעה באותה תקופה, עדיין אין בידי לקבל את טענתו כי הוא נעדר מעבודתו למשך ארבעה חודשים מאז התאונה.

בהיעדר ראיות כאמור, ברי כי גם הטענה ששכרו נפגע בעקבות התאונה, לא הוכחה כדבעי.

...

מנגד, כן מקובלת עלי טענת התובע שיש להעמיד את בסיס שכרו העתידי, על סך של 10,000 ₪ לחודש.

באיזון בין כלל הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, סבורני כי שיטת ההערכה המתאימה לפסיקת הפיצוי בגין הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות העתידי, היא השיטה הגלובלית, הערכה על דרך האומדנא.

דרישת התובע לקבלת פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד דינה להידחות.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 143,188 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכר טרחת עורך דין ובצירוף סך של 703 ₪ בגין אגרת פתיחה.

תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

בהערכת פריט זה על בית המשפט להעריך את הפסד הממון שניגרם לתובע בשל כך שהתאונה ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר הישתכרותו.

כך בעמ' 14 לפרוטוקול מול שורות 12-18: כמו כן, בשלב מסוים, בחלוף כשנתיים ממועד התאונה, החל התובע ליטול לעצמו מטלות של עובדים אחרים, כך למשל המזכירה שהופסקה העסקתה, ובכך הביא להקטנת ההוצאות בעסק וכפועל יוצא מכך לגידול בהכנסות נטו (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 29-37) יצויין עוד כי גם פועלו של התובע כעצמאי הנו באותו משלח יד, קרי פיזיותראפיסט מחד, ומאידך, מקור המטופלים במסלול זה הנו בעקרו משירותי בריאות כללית.

ודוק, מדובר בשנת 2020, בסמוך למועד התאונה השניה שהוכרה כתאונת עבודה ולא ברור באם שולמו דמי פגיעה מהמל"ל אם לאו, וכן לא ברור מה היתה השפעת משבר נגיף הקורונה על עבודת התובע במסלול העצמאי.

יחד עם זאת, ובהנתן העובדה כי עפ"י המסמכים הרפואיים שצרף התובע, הונחה ידו במתלה למשך שבועיים, ובהמשך אף עבר ניתוח בעקבות התאונה השניה (ונוכח קביעת המומחה באשר לתקופת הנכות הזמנית), ראיתי לנכון לפסוק לתובע הפסדי שכר לתקופה השניה, רק במסלול הכנסתו כעצמאי, בשיעור הפער שבין ההכנסות בשנת 2019 (49,881 ₪) לשנת 2020 (37,419 ₪) קרי 12,462 ₪.

...

בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי את עדות רעייתו בנושא זה, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 7,000 ₪.

סיכומו של דבר: הפסד השתכרות לעבר - 65,240 ₪ הפסדת השתכרות לעתיד - 350,000 ₪ הפסד פנסיה - 30,625 ₪ עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד – 7,000 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד - 5,000 ₪ כאב וסבל - 24,017 ₪ סה"כ - 481,882 ₪ אשר על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין התאונה בסכום כולל של 481,882 ₪.

5129371 כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט שהוציא (אגרת בית משפט).