תביעת גירושין, משמורת ילדים ומזונות לאישה שבעלה מרצה מאסר

משעמד הבעל בסירובו ליתן גט, ובעקבות פניית האשה, החליט בית הדין להוסיף ולהטיל על העותר צו הגבלה המונע ממנו להחזיק ברישיון נהיגה או לחדשו.

כן צוין כי האשה מחזיקה בדירה על-פי נהלי חברת "עמידר", הקובעים כי לאחר הגירושין יישאר בדירה ההורה שהילדים נמצאים במשמורתו, וכי אין בית הדין רשאי להתערב בנהלי החברה או לחייבה לספק לעותר דירה חלופית.

מעבר לאלו, העותר טוען כי בית הדין הגדול לא דן בעירעור שהגיש בעיניין חיובו במזונות; כי בית הדין הגדול קבע שהוא סרבן גט בנגוד לקביעת בית הדין האיזורי ומבלי שנתבקש לכך וכי יש להפחית את סכום המזונות שהוא משלם מזה זמן מה עבור ילדיו, העומד על 1,600 ש"ח, שכן רק שניים מבין ששת ילדיו נותרו קטינים.

אין גם כל טעם לבוא בטרוניה אל בית הדין על כך שלא דרש מחברת עמידר להתייצב לצורך בירור הזכויות בדירה והסדרתן, לאחר שממילא לא ראה להסדיר זכויות אלו במסגרת תביעת הגירושין.

הוא דחה את בקשת האשה להוצאת צו מאסר והטיל את החיובים והסנקציות טיפין טיפין, לאחר שנוכח בכל פעם מחדש כי העותר עומד על סרובו להעניק לאישתו גט, למרות שהוא חויב לגרשה.

...

אכן, הדין שעל פיו פוסק בית הדין הרבני בענייני גירושין הוא דין תורה, ומשמצא בית הדין הדן לפי דין זה כי העותר הינו סרבן גט, אין בית המשפט הגבוה לצדק מהרהר אחר קביעתו (בג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד נא(1) 198, 203 (1997)).

כאמור, בית הדין לא נעתר לבקשת העותר להסדיר את הזכויות בדירה במסגרת תביעת הגירושין, ואין בפסק-דינו כל קביעה שיפוטית ביחס לקיומן או היעדרן של זכויות אלו.

לאור זאת, אין מקומה של הבקשה להפחתת שיעור מזונות הילדים להתברר במסגרת עתירה לבית משפט זה. לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית, איפוא, על הסף מחמת כך שאין היא מראה על פניה כל עילה.

הצעת בית הדין שהוצעה מעלה, על כל מרכיבה, אינה רלוואנטית עוד, ומעתה האשה רשאית לתבוע כתובתה, וכן ההסדר הממוני ידון בנפרד ומחדש (לפני הגט או לאחריו, על פי החלטת בית הדין) והתיקים למזונות ומשמורת ימשיכו להתנהל בפני בית המשפט.

וכמובן, לא מדובר על דבר אחד, או על תקופת משבר שאפשר להבין, זה דבר שיטתי עד היום, ולצערה של האשה, אב הילד מרצה כבר קרוב ל-10 חודשים, לטענתו הוא צריך להשתחרר עוד חודש או חודשיים, ולכן אנו מבקשים לאור העגינות הקשה שלה, והאיש מסרב לגרש אותה, לכן אנחנו נבקש להאריך את מעצרו של האיש עד למתן הגט, בהתאם להחלטה הקודמת עם החלופה הכספית שנאמרה שם, ולהורות על חיוב בגט.

האשה תעביר את התיקים שפתחה בית המשפט למזונות ילדים ומשמורת, לניהול בית הדין, והסמכות לכך תהא לבית הדין בהסכמת הצדדים.

הבעל לא גילה לה לפני הנישואין כי הוא היה במאסר 11 חודש (הבעל מודה בכך), והאשה מצהירה שאם הייתה יודעת מכך, היא לא הייתה נישאת לו. בנוסף, הבעל הסתבך עם החוק שוב, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר.

במידה והבעל יסרב לגרש במועד הראשון שייקבע, האשה תהיה רשאית לפתוח תיק להטלת צוי הגבלה בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995.

...

ברם, שיחה עם הבעל ובא כוחו הובילה למסקנה כי הבעל לא חפץ בהסדר כספי, משכך, אין מנוס מלהמשיך בתביעת הגירושין לגופה, והצדדים הושבו בשלב מסוים לאולם הדיונים.

מסקנה לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן: הבעל חייב לגרש את אשתו, ויש מקום אף לכפותו לכך.

ב"כ הבעל נימק את היתנגדותו של מרשו בכך ש"האישה גרשה את הבעל, הגישה תביעה למזונות ילדים ומשמורת ואחר כך בקשה לצוו מניעה, לא היתה מעוניינת בשלום בית, עניין שלום בית הועלה כשעו"ד דחבש ניכנס לתמונה, טענת שלום בית לא מסתדר עם התביעה לגירושין".

לדברי ב"כ האישה על הבעל נגזרו חודשיים מאסר על תנאי.

לדברי ב"כ הבעל הצדדים התגוררו יחדיו עד תאריך כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) ואולם כבר בחודש 2.11 האישה הגישה נגד הבעל תביעה למשמורת הילדים ומזונותיהם, וזאת בזמן בו היא הבריחה "מאות אלפי שקלים ליעד בלתי ידוע". לטענת ב"כ הבעל עצם הגשת התביעה למשמורת מלמדת כי פניה של האישה אינם לשלום.

...

סוף דבר הכל נשמע, בהא נחתינן ובהא סלקינן שהבעל הניצב בפנינו חייב לגרש את אשתו.

אך לעומתו מצאנו גם מי שסובר שאין צורך כלל בהתראה לא להפסד כתובה ובוודאי שלא לחיובו של הבעל בגט, וכפי שכתב בדבר אליהו (הובא לעיל): "ומה שמבואר באחרונים דלענין כתובה צריך התראה לענ"ד זה אינו, כי באשה דוקא בדת יהודית הוא דצריכה התראה להפסיד כתובתה, אבל בדת משה אינה צריכה התראה, וכש"כ באיש דהיא לא פשעה כלל, לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה, ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוספות." והגם שיש מקום לדון בדבריו שכבר הכריעו הפוסקים (ב"ש סי' קטו סקי"ז ועוד) שבעינן התראה גם בעוברת על דת משה, ועוד דגם באיש מצינו התראה שכ"כ רבנו הרמ"א באיש המכה את אשתו (סי' קנד סעי' ג) ש"י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים" וציין הגר"א (סקי"א) דלא גרע מעוברת על דת, מ"מ כבר העלה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26) שגם לדרכו של רבנו החכם צבי אין להצריך התראה אלא בזנות על דרך המקרה מה שאין כן במקום בו הבעל שונה באיוולתו ומתמיד לשגות בה מעשה יום יום שאז לא נצרכת כל התראה, וכלשונו: "ואם כי ה״חכם צבי״ (סי׳ קל״ג) מעלה, שמסתבר שבכגון דא צריך התראה, נראה, שאין זה אלא בזנות על דרך מקרה, ולא כן בנידון דידן, שמתמיד באיולתו. וגם אחר שהאשה עזבתו ועברה לבית הוריה — דבר שיכול לההשב כהתראה, ואף יותר מזה, —המשיך בדרכו הנילוזה, ובמקום לפייס את אשתו, ולהבטיח שלא יחזור על התנהגותו ולהוכיח זאת בפועל,חזר על קיאו, ועור הצדיק את עצמו בזה, כי על כן שרוי הוא בלי אשה, כאילו עובדא זו שהוא עצמו גרם לה, מאשרת את דרכו להיות שונה בחטא. על פי כל האמור נראה שיש מקום לחייב בג״פ." דברים שהתבהרו והתלבנו עוד בפסק דין שיצא תחת ידו של מר"ן הראשל"צ ורבה הראשי של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד): "ומ"מ י"ל דלא אמרו להצריך התראה אלא במקום שיש איזה סיכוי שעי"כ יחזור וישנה מעשיו הרעים ע"כ אין לנו להחפז לכופו לגרש עד שיתרו בו תחילה אולי יחזור בו אבל במקרה כזה שברור לנו שההתראה לא תועיל מאומה נר' דלכ"ע א"צ להתרות בו ובזה גרע נד"ד מרוע"ז רגיל שכיון שקבע דירתו בבית אשה זרה מזה שנים רבות וגם הרתה לו ונקשרו קשר אמיץ כ"כ ובד בבד עזב את ביתו ואשת נעוריו... ונראה היה מדבריו בביה"ד שאין לו אפילו הו"א לעזוב את חברתו וכל כה"ג נראה שאין שום מקום להתראות... וגם הח"צ ז"ל יודה בזה שאין צריך התראה דמה תועלת יש בהתראה זו בנדון זה" וכיהודה ועוד לקרא נראה לי אני הקטן שיש לבסס דברים אלה גם על פי המבואר בתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז) שדן בעוברת על דת שמשמשתו נדה והעלה שבאיסור כזה שידוע לכול אין צריך התראה, וכל"ה: "ונלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכא התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל האנשים, אפי' שהיא עם הארץ גמור מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד יזהר בנדתה, שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה דהא מבואר בפוסקים דאין זו התראה גמורה דהרי א"צ התראה בשעת מעשה כמ"ש בהגהו' מרדכי ומיימוני ותשובת הרשב"א סי' תק"ס אף על גב דשם בתשובה משמע דגם במשמשת נדה בעי התראה היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסדה כתובתה וכל שלא אמר כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש שם ס"ק י"ז וכ"כ בתשובת מהר"ח שבתי סי' נ"ז ע"ש דבריו באורך בראיות ע"ז הרי דהתראה בזו רק הודעה שנזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר." והרי החכם צבי למד את דין ההתראה מדין עוברת על דת, ומשנמצאנו למדים שישנם מקרים בהם האיסור כה ברור עד שההתראה באשה העוברת עליהם מתייתרת הרי שגם במקרים בהם הבעל הוא העובר על האיסור והאיסור הינו ברור וידוע לכול ההתראה בו מתייתרת, ועל כן גם בנד"ד נאמר שהיות וחיים משותפים עם אשה זרה לאורך שנים הינה דבר ש'איסורו' ברור אין בו ספק לאיש הרי ששוב א"צ להתרות בו ואף ללא התראה חייב לגרשה ולשלם כתובתה.

סוף דבר בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.

בפני בית הדין תביעת האישה לגירושין, למשמורת ילדים ולמזונות, והתקיימו שלושה דיונים.

למרות זאת, בנסיבות שבפנינו שעקב היתנהגותו האלימה, הבעל נכלא ומרצה עונש מאסר, ניתן לחייבו בגירושין.

ביחס לבעל הכלוא עקב מעשיו השליליים, כליאה כזו מביאה את הבעל למעמד של אדם שהביא לפירוד ממושך מאישתו, ודינו כמורד המחויב בגירושין, וכפי שכבר פסקנו בפסק דין מנומק בתיק אחר, ופסק הדין התפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' צג. אמנם במקרה שלפנינו, העילה לתביעת הגירושין אינה המאסר, שהחל לאחר שהאישה כבר אינה רוצה את בעלה ולאחר שתבעה להתגרש.

...

האשה תובעת להתגרש, וטוענת שעקב התנהגותו האלימה של הבעל ביחס אליה במשך תקופה ארוכה, הגיעה להחלטה שאין מנוס מגירושין.

וכן בספר פני יהושע במסכת כתובות דף סד. (ד"ה בגמרא) כתב: "בין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה, אין ה"נ דכופין, שאין רשאי לעגנה." וכן בתשובת חכם צבי סי' א' כתב בתוך דבריו בלשון זו: "אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין. אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש, אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה, ואף שבמקום שהוא כדין הם כשירים, מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עגונה, או משום הנך שמנו חז"ל, וזה מוכח מדברי התוס' ריש פרק המדיר דף ע' ובפרק הבא על יבמתו דף ס"ד בד"ה יוציא ויתן כתובה, בין לפי' ר"י ובין לפי' ר"ח ודו"ק." מדויק בלשונו של החכם צבי שחזר פעמיים על כך שתיתכן כפיית גט משום עיגון האשה, או מטעם אחר דהיינו באותם שמנו חכמים בפירוש.

נוסף על כך, התובע נידרש לשלם מדי חודש סך של 1,500 ₪ בגין מזונות הילדה היחידה שנותרה במשמורת האשה, הגם ששלושת הילדים האחרים מצויים במשמורתו והוא זה שנושא בעלות גידולם במלואה ולמרות שהילדה אף היא שוהה בביתו לפחות מחצית מהשבוע.

לשאלת הנתבע האם גם בלישכת ההוצל"פ לא יידעו אותו בדבר חוב המזונות, השיב התובע: "לא אמרו לי רק 3,500 ₪, אולי אמרו ולא הבנתי. חשבתי רק איך להביא את הכסף". לשאלה האם דיבר עם עו"ד סואעד בעת שייצג אותו בדיון באחת מפקודות המאסר שהוצאו נגדו, שוב, השיב התובע: "אני לא הבנתי מה הוא דיבר". לשאלה על סמך מה טען בפני רשם ההוצל"פ כי הוא נטל הלוואה מהבנק לצורך תשלום המזונות, השיב התובע: "אני לא יודע איך זה קרה" (עמוד 18 שורות 25-33, עמוד 19 שורות 1-29 לפרוטוקול).

קצבת הילדים: סעיף 10.3 להסכם קובע כדלקמן: "מוסכם כי האשה תקבל לידיה את קצבת הביטוח הלאומי של כל הילדים מהביטוח לאומי, וכל מענק אחר מן המוסד לביטוח לאומי שלו תהיה זכאית, אם ישולם, בנוסף לסכום המזונות הנ"ל". לאור הדברים שצוטטו לעיל מפרוטוקול הדיון לאישור ההסכם מיום 18.12.14 ולפיהם קצבת הילדים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, תשולם לאשה מאחר שהיא "מארחת את בניה הקטינים והיא נושאת בחלק ניכר, אם לא בכל צרכיהם", משלא נסתרו הדברים, ומעל לכל – משחתם התובע על ההסכם מרצונו החופשי, נדחית טענתו בעיניין זה. מזונות האשה: בכתב התביעה, טען התובע כי לא היה מקום לחייב אותו בתשלום מזונות אשה בסך של 1,500 ₪ בגין חודש וחצי, החל ממועד החתימה על ההסכם ועד הגירושין שנכנסו לתוקף ביום 04.02.15.

...

על כן, דין התביעה להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ כולל מע"מ. בקביעת סכום זה, לקחתי בחשבון, בין היתר, את העובדה שהנתבע הינו עורך דין במקצועו אשר ייצג עצמו בהליך זה. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.