תביעת גירושין של הבעל בעקבות סירוב האישה לפסק דין

ביום י"ח בתמוז תש"ף (10.7.2020) הטיל בית הדין האיזורי צוי הגבלה על האשה בשל סרובה לציית להוראות בית הדין להתגרש ולסיים את תביעותיה הכספיות ללא קשר לגירושין.

ביום כ"ו בתשרי תשע"ט (5.10.2018) כתב בית הדין הגדול לגבי בקשת רשות ערעור נוספת, של הבעל, על עיכוב הגירושין עד להפקדת הכתובה: מעיון בתיק האיזורי עולה כי אכן עניין הכתובה נידון בפועל בבית הדין האיזורי ואף הוגשו סיכומים על ידי הבעל.

נציין למה שכתב שו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן נה) שהמורדת בבעלה מחמת שמאסה בו אינה צריכה לא התראה ולא הכרזה, בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן טו באמצע פרק יז) כתב שאף במורדת מסוג 'בעינא ליה ומצערנא ליה' לא נהגו עכשיו בהתראה והכרזה על פי הגהות מיימוניות והב"ח. יעוין שם. אף שסבר בית הדין בצדק כי אינו מוסמך לבטל פסקי דין חלוטים שניתנו בעבר, ואף בבית הדין לערעורים אין אפשרות הלכתית וחוקית לערער על החלטות חלוטות שאושרו בבית הדין האיזורי והגדול, גם על ידי הראשון לציון דאז, מכל מקום משטוען בא כוח המערערת להוכיח כי בית הדין שאישר את הסכם שלום הבית כבר פסק כי כתובתה קיימת, וכן בית הדין הנוכחי פסק בהחלטותיו הקודמות שיש לאשה כתובה והוא סותר את עצמו, עלינו לברר גם את פסקי הדין, גם את התנאים שבהם אפשר לומר שבית הדין טעה וגם אם אישור שלום הבית מורה על חיוב כתובה.

יש להוסיף על דבריהם את האמור בעובדות המוסכמות שצוינו בהקדמת פסק הדין, כי כבר בחודש מרץ 2012 הגישה האשה תביעת פירוק שתוף לבית המשפט (בנוסף לתביעה בבית הדין לגירושין או שלום בית בתנאים).

...

סיוע לכך [למסקנה שהוא הדין בזמן הזה] יש להביא מהגמרא בבבא בתרא (הנ"ל) שבה מדובר על בית דין של חליצה, והרי גם בזמנם לא היה בית דין של חליצה מורכב דווקא ממומחים, שהרי סגי בבית דין של הדיוטות ובלבד שיודעים להקרות לחולץ את הפסוקים, וגם עליהם נאמר שאין בית דין טועין ובית הדין של המומחים אינו מדייק אחר מעשיהם.

)שושנת יעקב( מן הכלל אל הפרט גם במקרה שלפנינו עלינו לבחון אם אפשר לבטל את מעשי בית הדין הראשון שפסקו שהיא מורדת; אם כשההרכב השני אישר את ההסכם השני ללא סעיף הכתובה יש בזה פירכא או חיסרון, אם האחריות לכתיבת הכתובה ולמניעת הנזק הייתה מוטלת עליו; ואם מה שלא ציין בית הדין בהסכם את עניין הכתובה מחייב את המסקנה שסברתו הייתה שכתובתה הראשונה קיימת.

בהתאם לבקשתם אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין.

הרוצה יעיין שם. רק אצטט את דבריו המאלפים של אב"ד פתח תקווה הגאון הרב שלמה שמשון קרליץ זצ"ל בספרו 'עטרת שלמה' (חלק א' סימן נ"א עמוד רמ"ג) שדחה מכל וכל את האפשרות לחיוב בעל בפיצויי גירושין כנגד הסכמתו, וזה לשונו: "בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין, תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאשה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט והאשה יכולה לידרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה ניכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לידרוש מבית הדין שהבעל יהא מחויב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פסק דין ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין". פשוט וברור כי אין אפשרות לבית הדין להטיל חיוב ממוני כלשהוא היכא שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. פצויי גירושין בתביעה כנה לשלום בית ברם שונים הדברים כאשר האשה מבקשת שלום בית ומתחננת שבעלה יעזוב את האשה הזרה וישוב לחיקה, כאן יש לומר שהגם שאין שום תועלת אם נפסוק שיש לחזור לשלום בית לנוכח אפסיות הסכויים שהבעל יאות לעזוב את האשה עימה הוא סרך ולשוב לאישתו, מכך מקום אוי לנו אם לא נעמיד את הדת על תילה, ובפרט כאשר עסקינן בבני זוג מבני עדות אשכנז שקיבלו עליהם חרם דרבנו גרשום.

כשהאשה תובעת גיטה לאור תביעת בעלה נקודה נוספת לגבי חיובו של הבעל דנן בכתובת אישתו נלע"ד להוסיף ולומר ביתר שאת, שאף אם היה מדובר שהאשה הייתה 'מיישרת קו' עם בעלה וקוראת את המפה כמות שהיא שאין שום סיכוי לאחות ביניהם את הקרעים ולהחזיר את הגלגל אחורנית, ומסכימה בלית ברירה לגירושין[footnoteRef:5], אף על פי כן אין מקום להפסידה כתובתה ותוספתה, זאת משום שסירובה להמשיך לחיות לצידו איננו רצון אמיתי שלה, כי אם תגובת נגד לאור מרידתו בה והשפלתה לאור עזיבתו את הבית לטובת אשה זרה, ומשכך בלתי אפשרי להגדירה כ'מורדת בבעלה' ולכנות את המקרה כבני זוג המורדים זה בזה ולהפסידה כתובתה ותוספתה.

...

מסיבה זו אנו סבורים כי במקרה זה שתביעתה לשלום בית כנה, זכאית האישה לכתובתה – גם מעבר למה שהיא אמורה לקבל על פי חוק יחסי ממון.

משכך, מעבר לחלקה של האישה על פי דין בכתובתה ובתוספתה, ומעבר לחלקה על פי חוק יחסי ממון ברכוש, אנו סבורים שעל הבעל לפצותה כדי שתסכים לקבל את גיטה.

מסקנות ופסק הדין לאור מה שהעלנו בדבר הטלת האחריות לפירוק הנישואין על כתפי הבעל ותביעתה הכנה של האישה לשלום בית מחד, כאשר למגינת לב אין כל סיכוי סביר לשוב לשלום בית מאידך, וקריאתה לשלום בית נותרה כקול קורא במדבר וללא מענה וכהמשך להצעת בית הדין מיום 04.12.19 ולאחר שיקול הדעת, אנו פוסקים כדלהלן: תביעת הבעל לחיוב האישה בגירושין נדחית.

14 (ראשל"צ) מיום 20.12.17 אין כל משמעות לכך כי ביום הגשת תביעת הגירושין של הבעל טרם התגלה דבר מחלתה של האשה וכי העילה בעטיה הוגשה תביעת הגירושין שונה.

טענת הבעל כי יש לבחון את מצבם של הצדדים במועד הקרע ולא במועד מתן פסק הדין שובה את הלב תחילה אולם אין בידי לקבל אותה.

רוצה לומר, כי אם הבעל היה עותר לגירושין בשנה מסויימת, וכעבור שנים רבות וטרם הסדרת הגט, בשל סרובה של האשה לקבלו, היתה מתגלה אצלה מחלה, יכול ולא יהיה זה צודק להורות על חלוקה בלתי שויונית בשל המחלה.

...

אני מקבל את גרסת הבעל כי מדובר בסכום לא גבוה ששולם כדמי היוון מכספי השכירות שנתקבלו על ידו.

טענת הבעל כי יש לבחון את מצבם של הצדדים במועד הקרע ולא במועד מתן פסק הדין שובה את הלב תחילה אולם אין בידי לקבל אותה.

בשל שיעורי החלוקה XXXXX כאמור לעיל ( 65:35 ) והעובדה כי לא ניתן להגיע לתוצאה זו באמצעות שני הנכסים הנ"ל ו/או יתר נכסי הצדדים (ואף לא ניתן להגיע לחלוקה בעין עפ"י השיעורים הנ"ל גם אם נבטל ההחלטה מיום 17.11.20 , ובין היתר בשל רצונה של האישה לקבל לבעלותה את בית המגורים בו מתגוררים הצדדים), לא ניתן להורות על חלוקה בעין ועל כן אני מורה על פירוק שיתוף בשני הנכסים הנ"ל, בדרך של מכירה בשוק החופשי, למרבה במחיר, כפנויים מכל אדם וחפץ, וחלוקת התמורה (בניכוי ההוצאות) בשיעורים כאמור לעיל.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1380501/1 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב משה בצרי, הרב בן ציון הכהן רבין התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד חיים לוין) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ספיר בן אליהו) הנידון: חיוב בגט במי שטוען שאישתו זינתה ותובע שלום בית פסק דין

הגם פרשיית האהבים שמנהלת האשה מאחרי גבו של הבעל, מאמין הבעל בכל ליבו כי המדובר בקשר זמני בר חלוף שהנו תולדה של משבר זמני [.

בסיכומי הבעל (סעיפים 15 ולהלן) מנסה הבעל ליפות את דבריו ולטעון כי כל טענתו שהאשה זינתה היו לגרום לאשה לסגור את תביעת הגירושין.

ובתחילה האשה סירבה להודות (ראה שורה 44 לפרוטוקול מיום 28.8.22), ורק בדיון ביום 5.1.23 הודתה, כך שאף לדברי הבעל הוא חייב לגרשה.

...

כך גם האמתלא שהורתה ולידתה בסיכומי הבעל, נדחית בשתי ידיים, וכנ"ל. במקרה שלפנינו אין צורך להאריך שיש לחייב בגט, הן מחמת טענת הבעל לבגידת האישה, והודאתה בסופו של דבר לטענתו.

אנו סבורים שיש להאיץ את הליך פירוק השיתוף בדירה, ורק לאחר פירוק השיתוף בדירה, הצדדים יוכלו להתגרש כדמו"י. בית הדין מפנה את תשומת לב הנוגעים בדבר, שההאטה בפרוק השיתוף בדירה מונעת את גירושי הצדדים, וגורמת סבל רב לאישה.

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן: בית הדין דוחה את תביעת שלום הבית שהגיש האיש.

ייתכן, אמנם, שיש מקרים בהן נטל ההוכחה יעבור לאישה כאשר קיימת לכאורה עילת פטור, לדוגמה כאשר האישה יזמה ודרשה את הגירושין – אז תצטרך האישה להוכיח שלמרות זאת זכאית לכתובה כי דרישתה לגט היתה מוצדקת עקב היתנהלות הבעל כלפיה, וכפי שכתבנו במספר פסקי דין.

ואם בגלל סרוב האישה לטבול ניכשלו הצדדים ביודעין, כי הבעל לא הקפיד על כך או לא אזר כוח לעמוד בניסיון, נראה דעת הפוסקים שאין בזה לא גדר "עוברת על דת" ולא גדר מורדת להפסידה כתובתה, עי' ברמ"א (שם ס"ג) בפתחי תשובה (שם ס"ק ג), אולם ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סימן כא).

חשוב לציין את דברי ביה"ד ת"א-יפו (תיק 849440/19) בפס"ד מיום כ"ז בתמוז תשע"ה (14.07.2015) שחילקו בדין ר' ירוחם, שכלפי כפיית/חיוב הגירושין במרידה הדדית אין הבדל מי החל בהליך, כיון שכעת שני הצדדים כבר אינם רוצים זה את זה, ומעגנים זה את זה. אולם, בענין הפסד תוספת הכתובה, יש לרדת לשורש הדברים של פירוק המשפחה, ממי יצאו הגירושין, וז"ל: "כך שלמעשה בזוג המורדים זה על זה לגבי חיוב תוספת הכתובה הדבר תלוי מי הוא הגורם לגירושין אף שהוא לא התובע של הגירושין, בעוד שלגבי חיוב הגט אין זה משנה מי הוא הגורם לגירושין." במקום שאינו יכול להתברר, עיי"ש שעשו פשרה (וכפי שנעשה גם אנו, לקמן).

כאמור לעיל, גם אם לטענת הבעל נדחף לכך עקב היתנהלות האישה כלפיו, לא התברר כראוי שהתנהלותה (אף כפי שטען הבעל) חרגה מיגדרי "אישה רעה" בלבד, וכ"ש שאף לא הוכח שהייתה "אישה רעה". ואף אם נקבל את טענת הבעל כנכונה, שכאשר הצדדים באו לפנינו – לאחר שנה וחצי של הליכים משפטיים בביהמ"ש שיזם הבעל, ושנתיים של פירוד – האישה טענה כשלו"ב רק כטקטיקה, אך גם היא כבר רצתה גירושין, וראייה לכך שלא הגישה מעולם תביעה לשלו"ב, אין בכך בהכרח להפסידה כתובתה מכוח דין ר' ירוחם.

...

מסקנה בעניין הכתובה ביה"ד קובע שאם הצדדים יתגרשו, האישה זכאית במישור העקרוני לכתובה, אך כאמור לעיל – לאור הספיקות הרבים שהתעוררו בהתנהלות הצדדים ובסיבות שגרמו לגירושין, והאשמה המוטלת על כל אחד מהצדדים בפירוק חיי הנישואין – על הבעל לשלם לאישה סך של שליש כתובה, סך כ-175,000 ₪.

מאחר שהגענו למסקנה, שהבעל חייב במישור העקרוני בכתובה, אך יש לפשר בסכום, כחלק מקביעת הסכום יש להטיל על הבעל גם הוצאות עבור קיום דיון ההוכחות, ולכן עליו לשלם לאישה סה"כ 180,000 ₪.

מסקנה לאור כל האמור, על הבעל לשלם לאישה סך 180,000 ₪ עבור כתובתה ותוספתה, תוך 60 יום ממועד הגירושין.