המטרה לדעתינו ל"משוך את ההליך", שמא ואולי תכנע האישה ותסכים להרים "דגל לבן" בעניני הממון, בבחינת: תני לי את הרכוש ואת הנפש קחי לך. לא יעשה כן במקומינו!
בית הדין לא זכה להבין, איך אחרי כל האמור בכתב התשובה של הבעל, שבו הוא מעלה טענות קשות וחמורות נגד האישה, עוד עותר הוא לשלום-בית? ממה נפשך, אם אכן כדבריו בכתב התשובה, הרי הדברים יכולים לשמש בסיס איתן לתביעת גירושין נגד האישה.
בלי להיכנס לעצם השאלה ההלכתית בנושא, הרי שפס"ד דנן לא מבוסס על טענת מאיס עלי גרידא, עקרם של דברים בטענת הבעל עצמו נגד האישה, ובפרט שבנדו"ד מדובר בפרוד ממושך, הן מגורים נפרדים והן פרוד ריגשי ואישי, וכן ניכר היה בדיון כי לא רק האישה מואסת בבעל, גם הבעל מואס באישה, וקיימת איבה ועוינות גדולים בין הצדדים, ובין הנדון לראיה אין אפי' "קשר ריגשי".
בית הדין רואה בחומרה רבה מי שאוחז אישה כבת ערובה, בניסיון לסחוט ממנה כספים בתמורה למתן הגט.
...
לעניין טענות האשה, הרי שעצם נכונותה לעזוב את מדור הצדדים, השייך לה במחציתו, ולעקור לדירה שכורה (כשבהמשך הצטרפו אליה הילדים), מוליכה למסקנה כי אין האשה יכולה לדור עם האיש בכפיפה אחת, שאם לא כן, לא היתה עוזבת את הבית באופן חד צדדי, כשנטל השכ"ד מוטל כולו על כתפיה, והבעל ממשיך להתגורר בדירת הצדדים.
רחוקה היא הדרך, גם ע"פ ההלכה, בין הנטען בכתב התשובה, לבין המסקנה שאליה הגיע הבעל.
(נפנה את הבעל לשורה 103 לפרוטוקול הדיון, כדי ללמד מה היא התוצאה של מי שמשתמש בהלכה לצרכיו האישיים ולאינטרסים שלו, וד"ל).
