תביעת גירושין כרוכה ומזונות ילדים

לגישת השופט הנדל, לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים בהירה וברורה, ולפיה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה למזונות ילדים הכרוכה בתביעת גירושין, והוא הוסיף וקבע כי גם תכלית החקיקה וההיסטוריה החקיקתית שלה מצביעות על קיומה של סמכות כאמור.

...

השופט נ' הנדל סבר לעומת זאת כי דין הערעור להתקבל.

לא נעלמה מעיני העובדה שטיעוני המבקש הובאו בבקשתו בקצרה בשל סד הזמנים של חגי תשרי ובשל הדחיפות שראה בהגשת בקשתו, ואולם נוכח המסקנה הברורה שאליה הגעתי לא מצאתי מקום להורות על השלמת טיעון מטעמו.

הבקשה נדחית, אפוא.

כפי שהסדרת משמורת הילדים רלוואנטית גם בעתיד, אחר גירושי ההורים ופרידתם, אף שהנה "סוגיה בפני עצמה" שהצורך בטיפול בה כאמור אינו מסתיים "עובר לגירושין" ודורש דיון עצמאי ונפרד מהגירושין עצמם, ואין כל חולק כי היא עניין הכרוך בתביעת הגירושין – כך גם מזונות ילדים בעתיד הנו עניין הכרוך באופן מהותי לתביעת הגירושין על פי חוק, אף שהם עניין נפרד שיש להכריע בו לגופו כסוגיה העמדת בפני עצמה.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

השאלה המשפטית הצריכה להכרעתו של ערעור זה היא, אם תביעת הילדה למזונות "כרוכה" בתביעת הגירושין של המשיב במובן סעיף 3 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, או לא. אם התשובה לשאלה הלזו היא חיובית, אזי עומדת תביעת מזונותיה של הילדה בסמכותו היחידה של בית-הדין הרבני, והשופט המלומד צדק בהחלטתו הנ"ל; אם התשובה היא שלילית-עומדת היא, מכיון שהוגשה למחוזי, בסמכותו של בית-המשפט ההוא, והשופט המלומד לא צדק בהחלטה שניתנה על-ידו.

...

האין זה גורר אחריו את המסקנה כי שתי התביעות הן כה כרוכות וכה קשורות זו בזו, עד שמן הדין הוא כי גם תביעת המזונות של הילדה תעמוד בסמכותו היחידה של בית-הדין הרבני? לכאורה נראה, שכן! ברם לכשנתעמק קצת יותר ניווכח לדעת, כי לא כן הוא הדבר.

העולה מכך שבין אם הרבנים ילכו אחרי תקופת העיבור המכסימלית של התלמוד (354 ימים), בין אם ינקטו את ההשקפה היותר מודרנית, ואולי היותר מדעית, של החוק החילוני שלנו (300 ימים) הילדה שנולדה ב-12.11.65 יכולה להיות בתו של המשיב, וכל טענותיו שהיא אינה שלו מקורן הוא בחשדות וחששות, סבירים או פחות סבירים, שאין בהם כדי להחיל את הילכת נאמנות האב, שיסודה הוא בטעם ד"יכיר" הנ"ל. סיכומו של דבר: הדיון הרבני באבהותו של המשיב לא יהא קשור כלל בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפניהם, וממילא אין סמכות רבנית ייחודית בשאלה זו, ולא היה מקום להעביר את הדיון על-פי סעיף 37 (א) של חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957.

המשיב ישלם למערערת סכום כולל של 500 ל"י כהוצאות הערעור ושכר-טירחת עורך-דין.

כדברי בית-המשפט: "לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אין לקטין כל מעמד. אין הוא בעל זכות תביעה. המזונות לילדי הזוג-צריכים להיות כרוכים בתביעת גירושין שבין בני-הזוג. ילדי הזוג אינם צד בתביעה הזו ואין הם יכולים להופיע כצד מתערב בתביעת הגירושין ולתבוע פסק-דין המזכה אותם במישרין במזונות. לכל היותר, אילו יכלו באמצעות מישהו להתערב בתביעה כזו, היה יכול בית-הדין לחייב אחד הצדדים לתביעה לטובת הצד השני בתביעה, אבל לא במישרין לטובתם." במלים אחרות, הגם שענין מזונות הילדים כרוך מעצם טבעו או מפאת רצונם של ההורים בתביעת הגירושין שלהם, ובתור שכזה הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני המסדר את הגירושין, אין הוא בגדר תביעת מזונות של הילדים.

...

התוצאה היא, שלא רק ענין האשה נדון בבית-הדין הרבני, אלא גם ענין הילד עצמו.

נמצאנו למדים, שגט הטענות שבסעיף 8 (א) ו-(ג) לכתב-התביעה אין בהן כדי להועיל למערערים, הראשונה חסרה ביסוס עובדתי, והשניה אין לה על מה שתסמוך כהלכה.

לפיכך אנו מחליטים, ברוב דיעות, כאמור בפסק-דינו של השופט ברנזן, המשיב ישא בהוצאות המשפט של המערערים בשתי הערכאות בסכום כולל של 300 ל"י. ניתן היום, ג' באדר תשל"א (28.2.1971).

במילים אחרות, הגם שענין מזונות ילדים כרוך מעצם טבעו או מפאת רצונם של ההורים בתביעת הגירושין שלהם, ובתור שכזה הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני המסדר את הגירושין, אין הוא בגדר תביעת מזונות של הילדים.

...

המערער הראשון הוא יליד 1959 והמערער השני יליד 1965; שניהם נולדו מנישואיהם של המשיב ושל המערערת מס' 3, וכאשר הללו נתגרשו זה מזה בשנת 1966, קבעו ביניהם בהסכם שקבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני בתל-אביב (11114/כ"ו), כי הילדים יישארו אצל האם וכי המשיב ישלם למזונות שני בניו סכום של 200 לירות לחודש, שהוצמד למדד-יוקר-המחיה, כאשר בסיסו המדד ליום 16.12.66.

התוצאה היא שהערעור נדחה.