תביעת גירושין בשל הימורים כפייתיים

האישה תובעת גירושין ולה טענות למכביר כנגד הבעל.

כה היו דבריה בפרו' מתאריך ג' תשרי תשע"ו: התובעת: אני נשואה 23 שנים והוא מהמר כפייתי ועבר שקום ושוב חזר ולכן המצב הכלכלי גרוע ועברתי 11 בתים והפסדתי 2 בתים, עיקולים וצ'קים שנתן ועבריינים שדופקים על הדלת ואחר כך אמר לי "תחתמי ותחתמי, מה אני לא בעלך?" ובגיל 44 ללכת לבית של אמא עם 3 ילדים וילד אחד בצבא והמקרר באמצע החדר ובכלל מצבו נפשי גרוע והוא אמר לי "אני שם כדור בראש" ותוך 24 שעות הוא משוחרר.

לעניין חיובו של בעל מהמר בגירושין, הן בשל מאיסותו, והן מטעם שאינו זן ואינו מפרנס, והן מטעם מאבד הון, ראה בפסק בית הדין האיזורי בתל אביב בתיק 1005966/5.

...

וז"ל הרב תומת ישרים שם אחר שהביא דברי הריא"ז: "וכן אם הוא טען ודאי איני יכול לשמש עתה בעת חליי, אבל תמתין לי עד שאבריא, אם החולי הוא מהחולאים המקבלים רפואה, ימתינו לו עד שיתרפא, וכ"כ הר"י מטראנה (הוא הריא"ז) בפרק אע"פ וז"ל, אע"פ שאין אדם יכול לפחות עונת אשתו וכו', ונראה בעיני שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה שימתינו לו עד שיבריא, עכ"ל, נראה מדבריו שהרמב"ם שקבע עונת ששה חודשים למי שתשש כחו מחולי, היינו דוקא בחולי שאינו מקבל רפואה אבל בחולי המקבל רפואה ימתין ואפילו ביותר מזה, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שאפילו בחולי המקבל רפואה לא ימתין עוד יותר מששה חודשים, מדקא דייק בלשונו וקאמר "שמא יבריא" משמע דמקבל רפואה, ולפי זה הר"י מטראנה חולק עם הרמב"ם בזה, ואפשר לדחות ולומר דשמא יבריא דקאמר בשאינו מקבל רפואה קא מיירי, ואתא לאשמועינן דאפילו דאינו מקבל רפואה והיה ראוי לכופו תיכף לגרש וליתן כתובה, מ"מ משהינן ששה חודשים שהיא העונה היותר גדולה משום חששא רחוקה, ומצאנו עונת ששה חדשים שהיא עונה, אע"ג דחששא רחוקה היא מ"מ כיון שאין הזמן שאנו נותנין לו עובר מהעונה היותר רחוקה, תמתין עד הזמן ההוא, ומינה דבחולי המקבל רפואה שיש חששא קרובה לשיתרפא, אע"פ שיארך יותר מששה חדשים שהוא גבול העונה היותר רחוקה ממתינין לו, ולפי"ז הר"מ והר"י מטראנה מסכימים, וכיון שדברי הרמב"ם סובלים עוד פירושים יכול הבעל לטעון דס"ל כהרמב"ם לפירוש זה, דבשלמא אם הר"מ והר"י מטראנה חולקים בפירוש אפשר שלא היה יכול לומר אנא קים לי כהר"י מטראנ', דלא אמינא אנא קים לי כפלוני אלא כששניהם שוים ומפורסמים כאחת, ונתפשטו ספרי שניהם בכל ישראל, אבל עכשיו שדברי הרמב"ם סובלים שני הדברים יחד, ובפרט שמדברי הר"י מטראנ' נראה שנותנים לו עונה עד שיתרפא בחולי המקבל רפואה, שפיר יכול הבעל לומר אנא סבירא לי כהר"מ ופירוש דבריו כך, וימתינו לי עד שאבריא, וא"כ בנ"ד אם הוא חולי מקבל רפואה ימתינו לו עד שיתרפא, ואם הוא חולי בלתי מקבל רפואה ימתינו לו ששה חדשים.

" והגאון מהר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (דף קס"ג ע"א) הביא דברי הריא"ז, וכתב: ""ולכאורה נראה שסוף דברי הריא"ז ז"ל הם שלא כדברי הרמב"ם, שהרי דברי הרמב"ם ז"ל הם ג"כ בחולי הראוי לרפואה, כמ"ש "שמא יבריא", ועכ"ז כתב שאחר ששה חדשים יוציא ויתן כתובה, והיאך כתב ריא"ז על דבריו דתמתין עד שיתרפא, ואפשר שדברי הרמב"ם ז"ל בחולי שהוא ספק אם יתרפא אם לא, הלכך עד ששה חודשים צריכה להמתין על הספק.

נראה לנו ברור שהבעל חייב בהחלט לגרש את האשה, יש לכפות עליו מתן גט לאשתו על ידי החמרת תנאי מאסרו בסנקציות שיפורטו להלן.

בנדון דידן מהמר כפייתי ומעד אף אחר הגמילה הראשונה וכן הפעיל מקום להימורים.

בנדון זה אף שלכאורה אינו זן מחמת שאינו יכול, שהרי לטענתו רובצים עליו חובות כבדים, מכל מקום פשוט הוא במקום שאינו יכול מחמת פשיעתו שלו שהוא הביא בזדון מצב זה על עצמו, אין זה נידון כאנוס ואינו יכול, אלא כפושע ואינו רוצה, כיוון שמדובר באדם שהביא חובות אלו על עצמו מחמת ההימורים שהימר והפסיד את כל רכושו, ואף שעבר גמילה חזר שוב למצבו הראשון, ודאי שאין דינו כאינו יכול, אלא כאינו רוצה.

גם מעיון בכתב התביעה עולה כי נעשה הסכם אצל הרב [מ' ד'] לפיו הבעל יפסיק להמר והוא לא עמד בזה.

הרב אליהו היישריק – דיין על פי האמור ביה"ד פוסק: הבעל חייב לתת גט לאישתו מעילות הגירושין של בעל מהמר, אינו זן ואינו מפרנס, ומאיס עלי באמתלא מבוררת.

...

הבחנה זו המחלקת באינו יכול אם זה מחמת אונס או פשיעה מצינו בפד"ר (חלק ג' עמוד 221 בפסק דין של הגאונים הרב א.י. וולדינברג, הרב עובדיה יוסף, והרב יוסף קאפח) שכתבו שם בזה הלשון: "והכי מצאנו בספר אבן ישראל (עמוד קו־קח) שמחבר הספר דן בלכוף בעל לגרש את אשתו בגלל היותו מוכתב לעבודת פרך על אשמתו, ונימוקו היסודי לכופו על כך בהיות שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות,והכל בא לו ע"י פשיעתו במעשיו הרעים, וכמו כן לא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא כיון שאינו יכול להיות עמה כלל,ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה, סוף סוף אינו יכול לקיים שום חיוב מענייני אישות, ולכן מסתברא שכולי עלמא מודים בזה שכופים בשוטים כמו בעל פוליפוס אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא.

נוכח מכתב זה ונוכח טענות המשיבה 3 כי העותר הנו מהמר כפייתי ששקע בחובות בעקבות הלוואות בשוק האפור, נדחתה ביום 1.3.2004 תביעתו של העותר לשלום בית ובית הדין האיזורי הורה לצדדים להגיע להסכם גירושין.

...

הרי שאין מנוס מלהטיל עליו צוי הגבלה.

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית.

להלן טענות הצדדים: טענות הנתבעת הנתבעת טענה בהתנגדותה שבעלה לשעבר, קובי, החל להמר באופן כפייתי ועובדה זו התגלתה לה סמוך למועד גירושיהם וכי נודע לה כי נצברו לגרוש ולה חובות כבירים עקב הלוואות אשר היה נוטל הגרוש בחשבונותיו או מאנשים פרטיים ונוכח הערבויות אותן נהג לפזר.

עוד טענה, שבהסכם הגירושין קובי התחייב לשאת בחובותיו האישיים שייצר עקב הימוריו וזאת עד האגורה האחרונה וכי אין לה כל יד ורגל בחובות אלו.

עוד הצהיר שקובי משך אותו עד לחודש אוקטובר בו "נישבר" והמחה השיקים לתובעת "על מנת שתציג אותם בחשבון הבנק המשותף לשנינו" וכי "השיקים חזרו והשיק הגדול הוגש לבצוע בהוצאה לפועל". עוד הצהיר כי הקליט קובי לאחר הגשת התביעה וצירף לתצהירו את תמליל השיחות וכי התמליל מאשר כי קובי לקח ממנו את ההלוואה "בשעה שהחשבון המשותף לו ולחייבת לא היה מופרד". רמי הצהיר כי נכח במועד מתן ההלוואה "בקיוסק של חיים". עוד הצהיר כי "חיים ביקש ממני להיות נוכח בפגישה הואיל ודובר על סכום גבוה וחיים קצת חשש". על האוחז בשטר לשכנע את ביהמ"ש כי החותם פעל בשליחותו של בן זוגו, ובמסגרת ההרשאה.

...

עותק לפירסום פסק דין זה ניתן במאוחד בשלושת ההליכים שבכותרת; שניים מהם, תביעה לפירוק שתוף בדירת מגורים ולחיוב בדמי שימוש ראויים ותביעה לפיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע והפרת חוק הגנת הפרטיות הוגשו על-ידי התובעת; והליך נוסף, שהוגש ע"י הנתבע, שבמסגרתו עותר הנתבע להצהיר כי, הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום 11.9.2017 ולא אושר ע"י בית הדין הרבני (שאליו הוגש), הוא בר תוקף.

האיש מהמר כפייתי, אשר ביזבז כספים משותפים רבים בגין ההימורים.

...

לאחר שנדרשתי לניתוח כלל החומרים המצויים בהליך ונשמעו הצדדים ועדיהם לפניי, סבורני, כי לפי כל מבחן אובייקטיבי, סוג האמירות ותוכן הדברים שנאמרו המיוחסות לאיש, הינן אמירות פוגעניות, משפילות ואשר יש בהן משום הכתמת שמה הטוב של האשה ופגיעה בה ובחייה האישיים.

למעלה מזאת, התרשמתי כי התעקשותו הבלתי פוסקת של האיש על בגידת האשה והעיסוק האובססיבי שלו סביב הסוגיה הם אף שגרמו, בין היתר, לנתק ולפגיעה ביחסים בינו לבין בנותיהם של הצדדים, כפי שאלו העידו בפניי, ובכאב רב. הדבר אף השתקף ברורות בדברים שאמר האיש לבית הדין הרבני בדיון שנקבע לצורך אישור ההסכם שנערך קודם לפתיחת ההליכים שלפניי, לרבות הודאת האיש כי בדק את מכשיר הפלאפון של האשה: "ביה"ד: ראית שיש לה קשר עם מישהו? הבעל: ראיתי בטלפון, מדובר ב-X, הוא המנהל של הבנק. נראה לי שהיא שכבה איתו" ובהמשך: "אני מוכן ללכת למכונת אמת שהיא אמרה לי "סליחה, הוא מזיין יותר טוב ממך" האשה: לא היה ולא נברא" (נספח ג' לתצהיר עדותה הראשית של האשה, בעמ' 1 ש' 11-12, עמ' 2 ש' 35-36).

לאור כל המקובץ לעיל, דין תביעת האשה להתקבל.

נהפוך הוא; סבורני, כי נסיבותיו של מקרה זה מחדדות ומדגישות את החשיבות הרבה הנעוצה בקיומו של מנגנון אישור הסכם ממון וביתר שאת הסכם גירושין כולל, כקבוע בחוק, ולא בכדי.

בהינתן המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לבחינת היות תניות ההסכם מקפחות (כטענת האשה).

אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, מצאתי לדחות את תביעת האיש למתן פסק דין הצהרתי.