האשה היתנגדה להעברת תביעה המזונות לבית המשפט, וטענה כי הגישה את תביעתה כדין, ולבית הדין הרבני קנויה סמכות לידון בתביעה מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי דין רבניים"), המקנה לבית הדין הרבני סמכות לידון בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי בני הזוג.
כך גם כתב מפורשות בית המשפט העליון כשנה וחצי לאחר מתן פסק דין שרגאי, כשבהרכבו ישב גם השופט זוסמן עצמו, אשר כאמור כתב את פסק דין שרגאי, בע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה(1) 373 (1971):
הלכה פסוקה היא כי בתביעת גירושין שבין בעל ואישה כרוך ענין מזונות ילדי בני-הזוג, אולם המשפט הוא בין הבעל והאישה והילדים אינם צד לדיון.
הנשיא דאז, א' גרוניס, אומנם דחה את הבקשה וכתב כי "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים", אך הוסיף בהמשך כי "העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, אפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים". בכך יש לכאורה חזרה מסוימת להילכת שרגאי, אך מעיר על כך השופט הנדל כי "מדובר בהחלטה, אומנם של הנשיא, אך עדיין ביושבו כדן יחיד. כמובן שאין בכוחה של זו לשנות את עמדת פסק דין פלונית (=בג"ץ 5933/14) שניתן על ידי מותב תלתא". בהמשך הדרך בבג"ץ 787/14 פלונית נ' פלוני (2015) (להלן: "בג"ץ 787/14") אף שסוגיה זו הועלתה על ידי העותרת, בית המשפט בחר באותו מקרה שלא להכנס אליה, בכותבו כי "אין צורך להדרש לסוגיות עקרוניות כלליות... בדבר הקף סמכותו של בית הדין הרבני לידון בתביעות למזונות ילדים". פסק הדין האחרון שהובא בתקופה זו הוא בג"ץ 6598/16, בו בית המשפט שב על האמור בפסק דין שרגאי וכתב כי "על פי הילכת שרגאי... מזונות ילדים ניתן לתבוע בשתי דרכים... שנית, הילדים הקטינים רשאים אף הם לתבוע את מזונותיהם, בעצמם... במקרה זה... ההיתדיינות היא בין הילדים לבין ההורה החב במזונות, ולא בין ההורים לבין עצמם – ועל כן לא ניתן לכרוך את תביעת הילדים למזונות בתביעת גירושין".
בסיכום תקופה רביעית זו, כותב השופט הנדל (בפיסקה 8 לחוות דעתו, ההדגשות אינן במקור):
סיכומה של התקופה הרביעית בפרשנות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין הוא כי ישנה חוסר בהירות בפסיקה של בית משפט זה, ובודאי העדר הכרעה אחידה.
...
על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).
כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.
מסקנה ומתן הוראות
לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.
