תביעת גירושין בין בני זוג לא נשואים

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים הנתבע, מר עופר שער (להלן: עופר), היה נשוי לגב' שמרית ויינר (להלן: שמרית) כעשרים ושתיים שנים, מיום 25.1.1993, ועד לגירושי השניים בשנת 2015.

לטענת אריאלה ביקשה היא לסייע לשמרית בתה, ונוכח היחסים התקינים בין בני הזוג לא היתה לה סיבה לחשוש מכך שעופר ימעל באמונה, והיא ניאותה ליתן את ההלוואה שהתבקשה.

לטענתה הגשת ההודעה מהוה הפרה של הסכם הגירושין בין הצדדים, בו התחייבו הם כי לא תהיינה להם טענות ותביעות האחד כלפי רעהו.

לאחר שנים, ולאחר שהושלם הליך הגירושין בין בני הזוג, מעלה אריאלה, בדיעבד, טענה להלוואה אותה נתנה לעופר אישית, טענה שלא מתיישבת כאמור עם האמור בעדותה שלה, ותוך נסיון לשנות בדיעבד את סווגם של הכספים שהועברו (השוו: (תמ"ש (מישפחה ראשון-לציון) 7630/06 י.פ. נ' ר.פ.ה, פסקה 19 (11.12.2006)).

...

דיון והכרעה כפי שפירטתי לעיל, לטענתו של הנתבע-עופר יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות, ולגופה.

בכל הנוגע להודעה לצד שלישי אציין כי מקובלת עלי טענתו (החלופית) של עופר כי לו התביעה היתה מתקבלת, והיה נקבע כי אריאלה נתנה לעופר הלוואה אותה יש להשיב, היה מקום לחייב את שמרית במחצית הסכום.

בעניין זה מקובלת עליי טענת בא-כוחו של עופר בסיכומיו, אשר הפנה לכך שלטענת אריאלה מדובר בסכום כספי שניתן למטרה קונקרטית (ואין מדובר בהלוואה נטענת רגילה אשר לא נקבע בה מועד פירעון, למועד בו נולדת עילת התביעה בהלוואה כאמור ראו: ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel british bank, פ"ד מד(2) 265 (1990); ת"א (מחוזי ירושלים) 18365-02-13 גבאי נ' נתנזון (9.5.2018)).

מכל מקום, כאמור לעיל נוכח המסקנה אליה הגעתי בתביעה לגופה, איני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין זה. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.

להלן סעיף 6 הרלוואנטי: "התובע יטען כי חלוקת הרכוש והזכויות שנצברו במשך שנות הנישואין לא צריך להתחלק באופן שווה, מאחר והאשה נושאת במלוא האשמה לפירוק המשפחה מאחר והיא זנתה". אין לראות בהגשת הבקשה למחיקת התביעה כהסכמה שבית המשפט ידון בשאלת הסמכות, משום שלאחר שהאישה הגישה תביעה רכושית לבית המשפט ובמסגרתה היא ביקשה כי ימונה אקטואר ובית המשפט העביר את הבקשה לבעל, הרי שבכדי שההליך המשפטי בבית המשפט לא יתחיל להתגלגל והדבר יתפרש כהסכמה שלו לכך לא נותרה לו ברירה אלא להגיש בקשה לבית המשפט ולטעון כי לדעתו הסמכות בתביעה הרכושית נתונה לבית הדין.

במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לעינייני מישפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לידון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות - בית-המשפט לעינייני מישפחה ובית-הדין הרבני - שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה.

גם בפס"ד פלמן לא הוזכרו כל הנכסים בתביעה והדבר לא היוה עילה לביטול הכריכה זאת ועוד, בפס"ד פלמן הנזכר התביעה הרכושית שהוגשה לביה"ד וזו שהוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה לא היתה זהה לחלוטין, וכך נאמר בפסק הדין: "ביום 17.6.98 הגיש המשיב באמצעות ב"כ תביעת גירושין מתוקנת בה כרך את סוגית הרכוש. בקשתו היתה להעביר לבעלותו המלאה והבלעדית את פרטי הרכוש שצויינו בכתב התביעה, ובהם פרטי רכוש הרשומים על שם שני בני הזוג או על שם העותרת בלבד, ואשר נרכשו בחלקם במהלך החיים המשותפים טרם הנישואים.

...

סוף דבר נראה שאף אם לא היו מוזכרים כל הזכויות הסוציאליות בכתב התביעה, לא ניתן לכנות זאת בכריכה שאינה כנה, כיוון שהיא לא באה להסתיר נכסים, וכל בר בי רב דחד יומא יודע שלא ניתן להסתיר רכוש כזה.

סוף דבר למרות כל האמור לעיל, דהיינו, שאין מניעה משפטית לבית הדין בשלב הזה להכריע בעניין הסמכות השיפוטית, ואף שהנימוקים לכך נראים ברורים ונכוחים, בוחר בית הדין שלא להכריע בכך ולהמתין להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, בשל פרשנות רחבה של עקרון הכיבוד הדדי בין הערכאות שבית הדין מציב אותה כנר לרגליו אף במקום שאפשר שעל פי שורת הדין ניתן היה שלא להידרש אליו.

בעיניין זה נציין לסעיף 6 להסכם הממון הקובע מפורשות כי:"מוסכם במפורש בין הצדדים כי במקרה של פירוד חו"ח בין בני הזוג או פקיעת הנישואין לא יהיה בן הזוג השני זכאי לשום טובת הנאה ו/או זכות בנכסים שהיו לבן הזוג האחר ערב החלטתם להנשא". עילות הגירושין: בריש מילין, נדון בתביעת הבעל לחייב את האשה לקבל את גיטה ובשאלה האם יש להעתר לדרישת האשה לקבל כתובה ופצוי תמורת הסכמתה לקבל את גיטה.

...

אך בהמשך דבריו חזר בו וקבע שגם בנסיבות שאין חיוב על הבעל לגרש ייתכן שלא יחויב בתוספת הכתובה, ובאר את דברי רבינו ירוחם וכתב: "במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה." בקובץ תשובות ח"ג סי' קצח מצויה תשובה באותו נידון אך בנוסח מעט שונה, שכפי הנראה נכתבה לאחר מכן (ביום יב חשון, לעומת הנוסח הקודם שנכתב ביום ב' חשון), ובה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביחס לפירוש הראשון שהכל תלוי בכפיית הבעל בגירושין: "ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא... אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו." לאחרונה התפרסמה חוות דעת מאחד הדיינים, שהעלה כדרך הראשונה שכתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל, ובמסקנת דבריו כתב: "סוף דבר, לא מצאנו בדברי הראשונים והפוסקים שתפסיד תוספת כתובה מכח הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה אלא במקום שכופים להוציא אבל במקום שאין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים, לא איתמר האי סברא כלל וכלל. ואילו היה הדין שהפסידה תוספת בכהאי גוונא לא היו שותקים הש"ס, הפוסקים, מסכמי ההלכות והשו"ע מלחדש חידוש מבהיל שכזה, מלבד מה שמפורש בדבריהם להיפך". לפי דרכו, בכל מקרה שאין עילה אחרת להפסד כתובה ואין פסיקת חיוב או כפיית גירושין יש לחייב תשלום כתובה ותוספת.

ובתשובת הרשב"ש סי' ב' הוסיף בביאור תשובת אביו וכתב: "ראיתי בגליוני א"א הרשב"ץ ז"ל שאין לה תוספת לפי שמעשיה גרמו לה. ודבריו נראין אמת, שהרי בספר הזכות כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דיש לה תוספת הוא לפי שהוא הפסיד אנפשיה שהיה לו לבקש ולחפש אם היא אילונית וכיון דלא בדק רצה ליזוק נכסיו, אבל בזו מה היה לו לבדוק ולא עלתה על דעת להתנות עליה דכשם שהוא חייב לעלות כך היא חייבת, על כן לא היה לו להתנות ולא עלתה על דעת שתמרה את פי בעלה, על כן כיון שהיא רוצה להתגרש מעשיה גרמו לה ומאבדת אף התוספת, ואין לה אלא בלאותיה הקיימים." תשובת מהרש"ך ח"א סי' מה המהרש"ך חלק א סימן מה [א] שהובא בבאר היטב סי' קיז סק"ה כתב בדין רואה מחמת תשמיש, שלא מתחילת הנישואין, שאינה מפסידה תוספת כתובה, וחלק על חכם אחד שכתב שאינה מקבלת תוספת, ובתוך דבריו כתב: "גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת... שהכל תלוי במה שכתבתי, שכיון שאירע לה קלקול אחר שנשאת, נסתחפה שדהו, ונהי שאסור להשהותה, מכל מקום חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה. זהו הנראה לפסוק על פי הטענה הראשונה." אמנם מהרש"ך כתב: "לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה", אך אין בתשובה זו פירכא לכל האמור לעיל, מאחר ומהרש"ך רק דחה את הטענה שחיוב הבעל בתוספת הכתובה הוא מכח קנס, וכי עקב כך בכל מקרה לגופו עלינו לשקול אם יש מקום לקונסו.

דיין ג סוף דבר: הוכרע על פי העולה מרוב הדעות ומכח המיצוע והפשרה, כדלהלן: ביה"ד מקבל את תביעת הגירושין של הבעל.

כדברי בית-המשפט:  "לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אין לקטין כל מעמד. אין הוא בעל זכות תביעה. המזונות לילדי הזוג - צריכים להיות כרוכים בתביעת גירושין שבין בני-הזוג. ילדי הזוג אינם צד בתביעה הזו ואין הם יכולים להופיע כצד מיתערב בתביעת הגירושין ולתבוע פסק-דין המזכה אותם במישרין במזונות" [.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, שכותרתו היא "שיפוט אגב גירושין", עוסק בתביעת גירושין בין בני הזוג, ומסמיך את בתי הדין הרבניים לידון אגב תביעת הגירושין גם "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג". ממילא כריכה של "ענין" בתביעת גירושין מוגבלת לעניינים הכרוכים מטבעם לסיום קשר הנישואין בין בני הזוג שהם הצדדים לתביעה [.

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

אם בית הדין הרבני קבע בפסק דינו כי אחד מבני הזוג אינו יהודי, או שיהדותו מוטלת בספק, אין לבית הדין הרבני סמכות לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) לידון בתביעה (בג"ץ 113/84 חנית בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, לט(3) 365).

"אכן, האנטרס החברתי-צבורי מחייב הגנה על התא המשפחתי ובכלל זה תא המושתת על נישואין אזרחיים בין בני זוג יהודים. גם במסגרת תביעות גירושין צריכה להתאפשר חתירה ל"שלום-בית", ליישוב הקרע בין בני הזוג ולשיקום התא המשפחתי.

...

וזה לשונו של פסק הדין במלואו: לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 23.1.2023, ולאחר שעיינו בעתירות, בתגובות המשיבים, בהודעה מטעם המדינה מיום 1.2.2023, ובהתייחסות העותרים בבג"ץ 2742/22 להודעה הנ"ל, באנו לכלל מסקנה כי העתירות מיצו את עצמן ודינן להימחק.

לעומת זאת, בנוסח פסק הדין הנ"ל של בג"ץ לא מצאנו סימוכין מספיקים המאפשרים לומר כי העמדה המשפטית שהובאה בהודעת המדינה התקבלה על דעתו של בית המשפט העליון וקיבלה מעמד של פסק דין.

כל עוד לא נחה דעתנו בדבר סמכות בית הדין, חייבים אנו לעורר ולבחון את השאלה גם שלא ביוזמת הצד המבקש את התרופה, ואפילו בניגוד לרצונו, כל עוד הלה אינו מוכן לבטל את עצם עתירתו (עניין בסן; ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 729/79 עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד ואח', תשמ"א(1) 441 (1979)).