תביעת גירושין בגין הפרת הסכם יחסי ממון

בנוסף, לאחר הגשת הבקשה להטלת עיקולים, הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני.

עוד טענה המשיבה, כי בצדק נקבע, כי מתקיימים התנאים למתן צו העיקול, כפי שקבע ונימק בית משפט קמא, ובתוך כך טענה, כי ההסכם עליו מבוססת תביעתה הוא הסכם עסקי המסדיר את היתנהלות בני הזוג מבחינה עסקית, באשר לזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג בעסק, ולא מדובר בהסכם יחסי ממון, ועל כן הוכחה ברף הנידרש קיומה של זכות לכאורית.

בשלב דיוני זה די בהצגת ההסכם, ממנו עולה כי הצדדים הסכימו על הסדרת היחסים העיסקיים ביניהם וכי בבסיס התביעה טענה של הפרת הסכם זה, כדי לעמוד בנטל המוטל על המשיבה להוכיח בראיות מהימנות לכאורה קיומה של עילת תביעה.

...

בתגובתו לבקשה לעיקול זמני, טען המבקש, כי דין הבקשה להידחות בשל השיהוי הניכר בו הוגשה - 10 חודשים לאחר הגשת התביעה, וכ-5 שנים לאחר המועד בו לטענת המשיבה החל המבקש להפר את ההסכם.

בענייננו, אני סבורה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה את התנאים למתן צו עיקול זמני.

לאור כל האמור, לא מצאתי כי מתקיימות בנסיבות העניין הצדקה למתן רשות ערעור.

החלטת בית המשפט קמא מאוזנת וראויה ועומדת במבחן הדין הן במהותה והן בקביעת הערובות, ומשכך בקשת רשות הערעור נדחית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1027186/10 בבית הדין הרבני האיזורי אשדוד לפני כבוד הדיינים: הרב אריאל שוייצר, הרב אלימלך וסרמן, הרב עידו שחר התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רפי שדמי וטו"ר הרב חיים והב) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יעקב סידי ועו"ד עדו דיבון) הנידון: פשרה בתביעת כתובה בגירושין מחמת מריבות הדדיות פסק דין

במענה לטענת האיש שבתביעה הרכושית שהגישה לביהמ"ש הוכיחה האישה שרצונה להתגרש מהאיש ולחלק את הרכוש, טוענת האישה שכל שביקשה הוא להגן על זכויותיה לפי החוק ולכפות על הבעל לקיים את חלקו בהסכם הממון.

האישה כותבת בפתח כתב התביעה שהאיש מפעיל כנגדה טירור כלכלי נפשי ורגשי מתחילת נישואיהם, תוך שהוא מפר את כל התחייבויותיו הממוניות כלפיה ומנסה להותירה בחוסר כל ולסלקה בבושת פנים.

כל זה לא מנע ממנה להגיש באותו יום ממש, כימעט במקביל, תביעה למדור ומזונות לביה"ד שבה טענה את ההיפך הגמור, שאין לה כל רצון להתגרש מבעלה, ועל אף כל מה שארע ביניהם מעולם לא חדלה לתמוך בו, והיא מאמינה שאף לבעל אין רצון ועילה להתגרש ורצונה ומגמתה לשקם את היחסים עם האיש ולחזור לחיי שלום בית.

...

טענת האיש נדחית, השינוי שעליו כותבת האשה לא כלל גירושין אלא לימודים אקדמאים שתחילה האיש תמך בהם, ורק אחר כך התנגד והאשה סירבה לקבל את תכתיביו.

מסקנתנו היא שמהפירוד בפועל ואילך האיש קיים קשר זוגי קבוע ופומבי עם בת זוגו, וחלק ניכר מהזמן התגורר עימה בביתה בגבעתיים.

לאור כל האמור, ולאחר עיון ושיקול דעת ביה"ד פוסק: האיש ישלם לאשה לסילוק כלל תביעותיה בבית הדין סך כולל של 100,000 ש"ח. התשלום כאמור, בתוך 90 יום.

ביום 26.2.2019 הבעל הגיש תביעה כספית בביהמ"ש נגד האישה על הפרת הסכם גירושין, ועל כך שמסרבת להתגרש לפי ההסכם.

כפי שהדגיש היטב ב"כ האישה, המחוקק אמר את דברו בצורה חד משמעית בסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, שאין תוקף להסכם הגירושין עד לאישורו בערכאה משפטית: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני מישפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בעינייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין)." כך גם הדגיש הפסיקה, כפי שהביא ב"כ האישה מע"א 169/83 שי נ' שי, פ''ד לט(3) 776: ""הסכם ממון" חייב להיות דוקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו.

בנוסף, כאמור לעיל, אין להאשים את האישה בחוסר תום לה בחזרתה מהסכם הגירושין, כאשר לטענתה נחשפה לפני האישור לחשש בגידה בה מצד הבעל (שוב, אין קובעים בזה שום מסמרות), וייתכן שבזה גם הבעל הפר את חלקו בהסכם אשר קבע באופן ברור: "בכל תקופת מגוריהם יחדיו, הבעל לא יהא רשאי להכניס כל אדם אחר לדירה, למעט אירוח קרובים." ההסבר הפשוט לסעיף זה הוא הדרישה לשמור על ייחודיות המערכת הזוגית כל עוד שלא נפרדו סופית, בלי לתת אפילו פיתחון פה לחשש מערכת יחסים מקבילה עם אחרת.

...

כמו כן, מאחר שהבעל לשעבר הוא זה שדרש את הגירושין, יש לראות בהסכמתו לגרש ולדון בכתובה אח"כ, כהבעת רצון להתגרש בין אם ייפטר מחיוב הכתובה בסופו של דבר ובין אם יחויב.

מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע: טענתו המקדמית של הבעל לשעבר, שוויתור האשה על כתובתה תקפה, למרות שהסכם הגירושין לא אושר וחזרה בה לפני הגירושין, נדחית.

עובר לסידור הגט, ביום י"ד במרחשוון תשע"ו (27/10/15), אישר בית הדין את ההסכם שהגישו הצדדים, הסכם שכותרתו "הסכם יחסי ממון וגירושין", ונתן לו תוקף פסק דין.

בבג"צ סימה אמיר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ואח') נדונה השאלה: האם בנסיבות אלה, לאחר גירושי בני הזוג, קנויה לבית הדין הרבני סמכות לידון בתביעתו הרכושית של הבעל, הנשענת על טענת הפרת הסכם הגירושין על ידי האשה? ובפיסקה 24 קבעה השופטת (כתוארה אז) פרוקצ'יה כי: לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם.

כלומר, מדובר בעילה חדשה שנולדה לאחר שסיים בית הדין את מלאכתו ברוח זו הסיק גם כב' השופט מנחם הכהן (תמ"ש 4692-07-11): בכל הנוגע לטענת המשיבה בדבר תחולתו של בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, [פורסם בנבו], על המקרה דנן, אני סבור כי לא ניתן להקיש ממנו לעניינינו אנו, שכן בבג"ץ אמיר נידונה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני להדרש ולדון במחלוקת רכושית חדשה שנתגלעה בין הצדדים לאחר הגירושין, אשר מקורה בעילה חדשה, שאינה מענייני המעמד האישי, ושממילא לא ניתן היה לכורכה לתביעת הגירושין לכתחילה, והיא- תביעה לאכיפת תניה חוזית בעיניין רכושי ממוני המצויה בהסכם הגירושין.

...

זהו הבסיס למסקנה גם בענייננו.

כלומר, מדובר בעילה חדשה שנולדה לאחר שסיים בית הדין את מלאכתו ברוח זו הסיק גם כב' השופט מנחם הכהן (תמ"ש 4692-07-11): בכל הנוגע לטענת המשיבה בדבר תחולתו של בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, [פורסם בנבו], על המקרה דנן, אני סבור כי לא ניתן להקיש ממנו לעניינינו אנו, שכן בבג"ץ אמיר נידונה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני להידרש ולדון במחלוקת רכושית חדשה שנתגלעה בין הצדדים לאחר הגירושין, אשר מקורה בעילה חדשה, שאינה מענייני המעמד האישי, ושממילא לא ניתן היה לכורכה לתביעת הגירושין לכתחילה, והיא- תביעה לאכיפת תניה חוזית בעניין רכושי ממוני המצויה בהסכם הגירושין.

על כן לאור כל האמור לעיל בית הדין אינו רואה מנוס מלדחות את בקשתה זו של המבקשת, ולקבוע כי לבית הדין יש סמכות לדון בתביעה שבפניו.

לפניי תובענה כספית לפצוי בגין הפרת הסכם גירושין על סך 818,000 ₪.

בגדרי ההסכם הסדירו הצדדים את כל המחלוקות הנובעות מקשר הנישואין וסיומו, לרבות הגירושין, נושא המשמורת וחלוקת זמני השהות, מזונות הקטין ומדורו ויחסי הממון, לרבות רכישת זכויות התובע בדירה (להלן: "הדירה") על-ידי הנתבעת.

...

התביעה הוגשה ביום 30.5.23 – דהיינו שלא בתקופת ההתיישנות ודינה להידחות מטעם זה. התובע טען בסיכומים כי התביעה לא התיישנה הן מפני שתקופת ההתיישנות במקרקעין שאינם מוסדרים הינה 15 שנים ולחלופין מפני שהתיישנות על פסק דין הינה 25 שנים ראו: פרוט' עמ' 32 ש' 18-20.

התנהלות זו של התובע, יש בה "ריח של מחילה וויתור" ראו: תמ"ש 44674-03-17 ל. נ' מ. (המנוח) (17.11.2018) על הגשת תביעה כספית בגין הפרת ההסכם, ודין התביעה להידחות גם מטעמי השיהוי בהגשתה.

דין התביעה להידחות לגופה כידוע, "טענות הצדדים הן המשרטטות את גבולות המחלוקת" ראו: בע"מ9391/17 פלונית נ' פלוני (31.1.2018) ו"יריעת המחלוקת בהליך המשפטי נקבעת במסגרת כתבי הטענות של הצדדים" ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 15333-02-18 שטיחי שמשון בע"מ נ' מגרפתא (14.11.2022).

בסופו של דבר היה עיכוב בחברה ורק בשנת 2020/2021 הם רשמו בטאבו ואז היה אפשר לעבוד.

סיכומו של דבר – התובע לא הוכיח את עתירתו לסעד הכספי וניתן היה לעצור למעשה כאן.

על יסוד כל אלה אני דוחה את התביעה.

במקרה שלפניי לא מתקיימים טעמים מיוחדים אשר מובילים למסקנה כי אין מקום לחייב בהוצאות ולכן יש לדון בשיעור ההוצאות.