תביעת בעלי מניות מיעוט בגין הפרת הסכם מייסדים וקיפוח

טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהצדדים המשיכו בפעילותם העסקית במסגרת המיזם וחברת הארווסט שהוקמה מבלי להמתין לחתימתו של הסכם מייסדים (ואף לא להכנת טיוטת הסכם), ואף אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה (עניין פאנגאיה, עניין דהן ועוד) לפיה הסכמה בין בעלי המניות אינה תנאי הכרחי כדי לקבוע מהן ההזדמנויות העסקיות של החברה.

הדברים נטענו, גם אם בתמציתיות, בסעיף 73 לסיכומי התובע, שם נטען כי עומדת לו עילת תביעה נגד הנתבעים "גם על פי הוראות הדין הכללי בגין הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה, נטילת נכסיה המסחריים של הארווסט, קיומו של קפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, ועשיית עושר...". די בכך כדי שהתובע לא ייחשב כמי שזנח את טענותיו אלו.

בעוד שלטעמי לא היתה מניעה שהתובע יגיש תביעה אישית נגד הנתבע 2 בגין הפרת האמונים שביצע כלפי חברת הארווסט, אני בדיעה שהתובע לא יכול להגיש תביעה אישית מכח סעיף 256(ג) לחוק החברות נגד הנתבעים 3 ו-4, שלא היו נושאי משרה או בעלי מניות בחברת הארווסט, וכי לצורך כך היה עליו להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם חברת הארווסט.

כאמור, באותו מקרה דובר בתביעה של בעל מניות מיעוט שהחזיק 25% ממניות חברה (דופל) לקבלת 25% מהמניות בחברה חדשה (ארמרון) שהקימו נושאי משרה בחברה המשותפת תוך הפרת חובות האמון שלהם.

אין במתן היתר לפיצול סעדים כדי לשנות ממסקנה זו. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שניתן לתובע סעד הצהרתי לפיו בהקמתה והפעלתה של חברת אמפיריקל הנתבע 2 הפר את חובותיו כלפי התובע וכלפי חברת הארווסט כנושא משרה ובעל שליטה בחברת הארווסט שלא להתחרות בעסקי חברת הארווסט ולא לנצל היזדמנות עסקית שלה; וכן הפר את חובתו כבעל מניות בחברת הארווסט שלא לקפח את התובע.

...

אני סבור שאף אם היה נדרש במקרה דנן פיצול סעדים (וכאמור אני בדעה, בהתאם לגישה השלטת בפסיקה, שלא נדרש היתר כזה), שיקולי צדק מצדיקים מתן פיצול סעדים ביוזמת בית המשפט בכדי שהתובע לא ייוותר ללא סעד, שעה שהנתבע 2 הפר באמצעות הנתבעת 1 (חברת אמפיריקל) את חובת האמונים החלה עליו (ר' למשל: ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון המנוח חוסין סלים מנאע, פס' ס"ג (נבו, 26.5.2008); ע"א 4836/06 עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד נ' חרב, פס' לט (נבו, 13.7.2008)).

אין במתן היתר לפיצול סעדים כדי לשנות ממסקנה זו. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שניתן לתובע סעד הצהרתי לפיו בהקמתה והפעלתה של חברת אמפיריקל הנתבע 2 הפר את חובותיו כלפי התובע וכלפי חברת הארווסט כנושא משרה ובעל שליטה בחברת הארווסט שלא להתחרות בעסקי חברת הארווסט ולא לנצל הזדמנות עסקית שלה; וכן הפר את חובתו כבעל מניות בחברת הארווסט שלא לקפח את התובע.

לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות החדשות; משעה שקיבלתי את מרבית טענותיו של התובע נגד הנתבעים; ואף שקבעתי כי אין מקום לפסוק לתובע את הסעד ההצהרתי המבוקש נגד הנתבע 2 אלא סעד הצהרתי מצומצם יותר, וכי לא עומדת לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים 3 ו-4, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך כולל של 75,000 ש"ח, וכי אין לפסוק הוצאות לטובת או לחובת הנתבעים 3 ו-4.

השופטת י' וילנר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב) בת"א 49330-03-13 מיום 11.8.2016, במסגרתו התקבלה ברובה תביעתם של בעלי מניות המיעוט בחברה נגד החברה עצמה ובעלי השליטה בה. בתביעה נטען כי כספים שונים שהועברו מהחברה לבעלי השליטה בה מהוים הפרה של הסכם המייסדים, קפוח המיעוט, גזל והתעשרות שלא כדין.

...

על רקע האמור, הגישו המשיבים תביעתם לבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

לבסוף, אין להיעתר לטענת המערערים לפיה יש להפחית את שיעור ההוצאות שנפסק לחובתם על-ידי בית המשפט המחוזי.

מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי הדופן בחריגותם, וודאי בשים לב לשיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין בסך של 70,000 ש"ח, ובהיות סכום זה כולל גם את התשלום בו נשאו המשיבים עבור חוות דעת המומחה בסכום של 31,000 ש"ח. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש"ח. ת השופט נ' סולברג: אני מסכים.

פתח דבר בפני תביעה אותה הגישו בעלי מניות מיעוט בחברה כנגד החברה ובעלי השליטה בה בטענה כי כספים שונים שהועברו מהחברה לנתבעים מהוים הפרה של הסכם המייסדים בין הצדדים, קפוח המיעוט, גזל והתעשרות שלא כדין.

לטעמי, אין חשיבות לשאלה מה היה האנטרס של יואל אשר עמד בבסיס התשלום, ועצם העובדה כי הנתבעים לקחו על עצמם לשלם את חלק מחובות החברה המצויה בבעלות משותפת, מצדיקה כי חלק יחסי זה יקוזז מחובותיהם לבעלת מניות המיעוט בשל כספים שהוציאו מהחברה.

...

עוד אוסיף כי אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו אורן היה עובד שכיר באטלס ליינס ככל עובד וכך גם נקבע שכרו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחוות דעת המומחה בנוגע לטענות שנכללו תחת קבוצה זו, מצאתי שאין מקום לחרוג מחוות דעתו המנומקת בנושא.

סוף דבר לאור כל האמור מצאתי לקבל את התביעה ברובה, ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סכום של 728,000 ₪, בהתאם לחוות הדעת הכלכלית של המומחה שמינה בית המשפט.

התביעה הוגשה על ידי בעלי מניות מיעוט בחברה כנגד החברה ובעלי השליטה בה בטענה כי כספים שונים שהועברו מהחברה לנתבעים מהוים הפרה של הסכם המייסדים בין הצדדים, קפוח המיעוט, גזל והתעשרות שלא כדין, כאשר המחלוקת העיקרית אשר נדרשה להכרעה היתה האם יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את חלקם היחסי כבעלי מניות מיעוט בכספים ששילמה החברה לנתבעים.

...

אפשר שבית המשפט יגיע למסקנה כי עניין מיוחד זה מצדיק את עיכוב הביצוע, כגון כאשר מדובר בדירת מגורים או במכירת המיטלטלים המעוקלים בידרת הנתבע.

על אחת כמה וכמה אין בידי להיעתר להצעה שכזו שעה ששווי הנכס האמור לא גובה בשמאות או בהוכחות מבוססות כלשהן (מפאת קוצר זמן כטענת יואל) ומבוסס הוא על מיטב ידיעתו והבנתו של יואל מנכסים דומים באזור.

יואל אף מגדיל ומעריך את שווי אותה הדירה "בניגוד לאמור בנסח הרישום" בהתבסס על שטח של כ-90 מ"ר בעוד נסח הרישום מציין שטח קטן משמעותית (63.2 מ"ר), מבלי לבסס את הערכותיו כהוא זה. סוף דבר נוכח המפורט לעיל אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

עוד טוענים הנתבעים כי הודעתם במסגרת התביעה הקודמת, בה הציעו לתובע לחזור לחברה בתפקידו כ-CTO וכדירקטור ולקבל חזרה את כל מניותיו (400,000, שהם שליש ממניות החברה), ריפאה את ההפרות הנטענות על ידי התובע ושללה את אפשרותו לבטל את הסכם המייסדים ולתבוע פיצויים בגין הפרתו.

לפיכך, גם אם תאמר כי בהודעתם בתביעה הקודמת ריפאו הנתבעים לא רק את הפרת ההסכם אלא גם ריפאו לאחור את קיפוחו של התובע (בנגוד לדעתי), אני סבור כי בכל מקרה יש להורות על רכישה כפויה של מניותיו של התובע, וזאת לאור היותה של החברה "מעין שותפות", בשל אובדן האמון בין בעלי המניות ומשיקולי צדק ויושר.

מקובלת עלי בהקשר זה המסקנה כי תחזיות אלו היו אופטימיות במידה בלתי סבירה, כפי שנלמד מהכנסות החברה בפועל לשנת 2018; וכן מקובלת עלי העדפתו של המומחה להשתמש בנתוני החברה לשנת 2018 כנקודת מוצא להערכת תוצאות החברה בשנים שלאחר מכן, בהתאם למומחיותו ולמנגנונים מקובלים להערכת שוויין של חברות (השוו: עניין סימן טוב, בפס' 13, שם נקבע כי לא נפל פגם בהנחיית בית המשפט למומחה, להיתעלם בהערכת שווי מניות המיעוט לצורך רכישה כפויה, מהשווי העולה לכאורה מהסכם למכירת המניות שחתם בעל מניות המיעוט עם צד שלישי).

...

אשר למועד הנכון להערכת שוויה של החברה - בשים לב לעמדתם הזהה של הצדדים אני מורה כי הסעד הכספי שייפסק לתובע יחושב בהתאם לשוויה של החברה נכון ליום 31.12.2018.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.