תביעת בנק דיסקונט נגד אישי ישיר לשיפוי בגין הטבת נזק גוף לעובד

אפנה כבר עתה לכך, שלפי הפסיקה, ודומני שהנתבעת איננה חולקת על כך, למעביד, גם "מעביד מורשה", זכות לחזור בתביעה, כמיטיב, ולהפרע הטבת נזק מהמזיק - בגין דמי הפגיעה בתקופת הזכאות הראשונה, שאורכה 12 יום, כאמור; שהוא הוצאה שמחובתו לפי דין להוציאה, כאמור; המעביד מנוע מלחזור למל"ל (שלא נושא בעלות זו), אך יכול לחזור למזיק [ר' סעיף 328(א) לחוק המל"ל; ר' החוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים, תשכ"ד – 1964 (להלן: "חוק ההטבה"); וכן – ת"א (חי') 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע''מ נ' אישי ישיר לביטוח בע''מ (פורסם; 17.8.06) (להלן: ענין "ריבוע כחול"); ו-ע"א (חי') 4526/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע''מ (פורסם; 21.7.08) (להלן: "דיסקונט")].

התובעת טוענת, שאין כל סיבה שתינזק בגין הטבה שנתנה לפי דין למי שניזוק בתאונת דרכים, במיוחד שמי שנהנה בבחינת עשיית עושר ולא במשפט (לא נטען בכתב התביעה), זאת הנתבעת, חברת ביטוח, שממילא לפי המקובל - לא משיבה השבה מליאה למל"ל (אלא רק 80% מהסכום נטו); ואילו הנתבעת טוענת שפסק דין שיקבל את התביעה או חלקה איננה מדיניות משפטית נכונה, בנסיבות, באשר היא מפילה תשומות על חברות הביטוח שלא שוקללו בפרמיות שהציבור משלם כביטוח חובה, ובסופו של יום אילוצה של המבטחת לשפות מעביד ששילם סכומים שאין לפי הפלת"ד עילה נגד המבטחת בגינם, תפול על הציבור בצורה של התייקרות ביטוח החובה.

כדברי כב' הש. בדימוס, דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", כרך ב', עמ' 1351 ואילך [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]; "מעיקרה נשמרה ההלכה עתיקת היומין שאין המזיק חייב לשלם יותר מכפי הנזק שגרם, בשל קיומו של צד שלישי, שהיטיב את ניזקו של הנפגע כולו או מקצתו... המזיק חסין איפוא, מפני תשלום פיצויים בשיעור העולה על מה שהיה מתחייב בו, אלולא ההטבה; אך הוא אינו חסין מפני מה שהיה מתחייב בו, בתביעתו של הנפגע נגדו;..." ולענין זה ראה גם את עמדת פרופ' נ. זלצמן "הטבת ניזקי גוף - יחסי מזיק-מיטיב-מוטב", עיוני משפט ד תשל"ה 621: "נראה לנו כי הגישה לפיה זכות המיטיב לפי סעיף 2 לחוק הנה זכות הנזיקית של המוטב המועברת לו מכוח סוברוגציה הולמת את עקרון הפצוי בנזיקין". (וראה גם: ע"א 331/75, מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי נ' אליהו פולאצ'י, פ"ד לב (1) 63; ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד לה(1) 393; וראה גם למשל: ת"א (חיפה) 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ, תק-של 2006(3) 12919; בש"א (ת"א) 164158/06, איילון בע"מ נ' דן רכב ותחבורה והאסמכתאות שצוטטו שם; בש"א (ח"י) 3401/05 עירית חיפה נ' דובק בע"מ, תק-מח 2005(3) 83; בע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638, 645; ד"נ 24/81 חונוביץ ואח' נ' כהן ואח', פ"ד לח(1) 413; ת"א (ת"א) 38182/06 טלרד נטוורקס בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ).

...

הנתבעת טוענת, כי אף שאיננה מכחישה חבות כמבטחת (כלפי העובד בקשר לנזק גוף שיוכח שנגרם לו בתאונה), הרי שבנסיבות - דין התביעה של התובעת (מיטיבה) להידחות; ולחילופין – גם אם בית המשפט מקבל את טענת התובעת כי יש לנכות לטובתה מהניכוי של הסכום ששולם לה כדמי פגיעה על ידי המל"ל – חלק כמס הכנסה, אזי סך התביעה מסתכמת אך ב-2,183 ₪; שכן המס היחסי, על פי הנתונים, היה מסתכם ב-14,706 ₪, כאשר, לשיטת הנתבעת, התובעת קיבלה מאת המל"ל, בפועל, סך 12,523 ₪ - ביתר.

בנסיבות בהן טענות התביעה (שהועמדו לבחינה) לא נתקבלו (אך מתברר שבכל מקרה קיים היה חוב מסויים בבסיס התביעה) מתוך מודעות לשיעור האגרה שעומדת להיות מושתת על הנתבעת בענייננו, אינני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת, ומחייב את התובעת בהחזר לנתבעת של 3,000 ₪ מתוך עלות החיוב בתשלום יתרת האגרה שתשלם הנתבעת בענייננו; זאת - כנגד הצגת אישור מאת הנתבעת - על תשלום האגרה.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד.

הנתבעת תשלם לתובעת סך 3,683 ₪.

התובעת תבעה, איפוא, מן הנתבעת תשלום הסך הנ"ל כתובענת שיבוב, אם בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן-"חוק ההטבה"), ואם בהתאם להוראות שונות בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן-"חוק הביטוח הלאומי").

ואולם, כפי שמבארת כב' השופטת טאובר ב-ת.א.(חי') 7305/05 אסם והחברות השלובות בע"מ נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (במאגרי "נבו"), בעקבות פסיקתו של כב' הנשיא ברק ב-ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ ואח' נ' אאידה כהן ואח', פ"ד לח (1) 413, הרי "חובתו של המזיק להשיב את ההטבה חלה כאמור בסעיף 4 לחוק הטבת ניזקי גוף בין אם פעל המיטיב לפי חובה שבדין, או בהסכם או פעל בהתנדבות כמפורט בסעיף 17 לפסק הדין" בפרשת חונוביץ הנ"ל. לפיכך, עצם העובדה שהמעבידה-המיטיבה היטיבה את ניזקי העובדת-הניזוקה, אם מכוח הסכם עבודה קיבוצי ואם מכוח "הטבה סטטוטורית כפויה" של חוק הביטוח הלאומי, אין בה כדי לאיין את זכותה של המעבידה-המיטיבה לקבל השבה מהמבטחת-המזיקה.

זו אף הייתה השקפתו של כב' השופט וגנר ב-ת.א. (חי') 9561/05 בנק דיסקונט סניף ראשי תל-אביב נ' הפניקס הישראלי בע"מ, בו הוא הורה כי "לא מתקבל על הדעת שהנתבעת תחויב בפצוי כפול דהיינו פעם אחת לצד השלישי ופעם נוספת לתובע". כך אף בפסק דינו המפורט והמקיף של כב' השופט פרידמן ב-ת.א.(חי') 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ (במאגרי "נבו") 10.

ברי כי כל אחת מבעלות הדין זכאית להגיש תביעה כנגד העובדת-הניזוקה, ופשיטא לזכות בה (ובלבד שבידי העובדת-הניזוקה יישאר נזקה הריאלי, ולא תקופח).

בסעיף 3 בו התחייבה העובדת-הניזוקה לשפות את המבטחת-המזיקה ככל שתוגש תביעה כנגדה.

...

ב"כ התובעת מבקש למצוא תימוכין להשקפתו ב-ע"א 163/99 עיזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל ואח' נ' א.דורי חברה לעבודות הנדסה בע"מ (במאגרי "נבו"), ומקובלת עליי עמדתו של השופט שר, בפרשת בנק דיסקונט הנ"ל, כי מערכת העובדות אשר הוצגה שם שונה מהותית מהמקרה נשוא הדיון שבפניי.

לנוכח כל אלו הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה, כאשר פגרת ביהמ"ש לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

באופן עקרוני, בפסקי הדין הקודמים שניתנו מטעמי בתיקים דומים, הבעתי את דעתי באשר למספר עקרונות אשר מנחים אותי בהכרעה בתביעות אלו (וראו את ת.א. 16484/06 בנק הפועלים נ' הפניקס מיום 18/1/2007; ת.א. 17293/06 בנק לאומי נ' אישי ישיר מיום 17/1/2007; ת.א. 17293/06 בנק לאומי נ' אישי ישיר מיום 17/1/2007; ת.א. 21221/05 אינטל ישראל (1974) נ' אישי ישיר מיום 27/6/2006; ת.א. 3325/06 ויצ"ו נ' הפניקס מיום 2/7/2006; ת.א. 20709/05 ויצ"ו נ' הדר מיום 17/9/2006; ות.א. 13920/06 סלקום נ' אישי ישיר מיום 18/1/2007 – כל פסקי הדין הנ"ל ואלו אשר יוזכרו בהמשך פורסמו ב"נבו"), כדלקמן: (א) עמדתי היא כי אכן לתובעים בתיקים כאמור (המעבידים) קיימת עילת תביעה כלפי הנתבעות (המבטחות), בהתאם לחוק ההטבה, וכי עילת תביעה זו הינה סוברגטיבית.

(ג) בנוסף, הרי שסכום ההטבה, והפיצוי למעביד, יהא רק בגין אותם רכיבים מהמשכורת של העובד אשר הוכרו על ידי הפסיקה ככאלו אשר לגביהם ינתן פיצוי לעובד שניזוק, לו הוא עצמו היה מגיש את תובענתו בגין התאונה כנגד המבטחת.

במסגרת התיק הנ"ל, הגיעו העובד והמבטחת להסכם פשרה, לפיו קיבל העובד פיצוי בסך 30,000 ₪, ובהסכם שהוגש לבהמ"ש צוין כי התשלום הנו-"מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי". במסגרת הסכם הפשרה, ביום 18/12/2003, חתם העובד על כתב קבלה ויתור ושחרור (להלן: "כתב הקבלה"), הכולל את התניות הבאות: "3.הנני מתחייב/ת לפצות ולשפות את המבטחים והמבוטחים או מי מהם, מיד עם דרישתם הראשונה על כל דרישה או תביעה, שתוגש נגדם או נגד כל אחד מהם לחוד, על כל סכום שהוא לרבות הוצאות משפט, ריבית ושכ"ט עו"ד, שיידרשו לשלם על פי כל דין, לכל אדם או גוף, הכרוכים או הנובעים במישרין או בעקיפין מהתאונה, למעט תשלומי המוסד לביטוח לאומי.

לאור זאת, טוענת המבטחת כי דין התביעה נגדה להידחות, ולחילופין – כי על העובד לשפותה בגין כל סכום אשר תחויב לשלם למעבידה.

כמו כן אפנה לדבריה של המחברת נינה זלצמן, במאמרה "הטבת ניזקי גוף לפי חוק הטבת ניזקי גוף: יחסי מזיק – מיטיב-מוטב", עיוני משפט ד' 1974-1975 עמ' 621 בעמ' 637: "..

ערה אני לגישה אחרת, בה מחזיקים חלק מחברי השופטים הנכבדים בבמ"ש זה, לפיה יש לדחות את התביעה של המעבידה כנגד המבטחת בעטיו של כתב הקבלה (וראו את ת.א. 19521/06 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט שר, מיום 22/4/2007); ת.א. 18561/06 ריבוע כחול ישראל נ' הדר (כב' השופט לבנוני, מיום 6/8/2007); ות.א. 9561/05 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט וגנר, מיום 30/11/2006) – לרבות הנימוקים המפורטים בכל אחד משלושת פסקי הדין הללו).

...

על כן סבורני כי בנסיבות אלה אין התחייבות הנפגע בשטר הקבלה והפטור שוללת את זכות תביעתו של התובע המיתמקדת בתשלום שכרו של הנפגע בתקופת אי הכושר.

ערה אני לגישה אחרת, בה מחזיקים חלק מחברי השופטים הנכבדים בבמ"ש זה, לפיה יש לדחות את התביעה של המעבידה כנגד המבטחת בעטיו של כתב הקבלה (וראו את ת.א. 19521/06 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט שר, מיום 22/4/2007); ת.א. 18561/06 רבוע כחול ישראל נ' הדר (כב' השופט לבנוני, מיום 6/8/2007); ות.א. 9561/05 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט וגנר, מיום 30/11/2006) – לרבות הנימוקים המפורטים בכל אחד משלושת פסקי הדין הללו).

לכן, ברי כי הפשרה אליה הגיעו המבטחת והעובד כללה גם פיצוי מסוים לגבי ראש נזק זה. בנוסף, היות וקבעתי כי אני מקבלת את תביעת המעבידה כמיטיבה, לגבי תקופת אי הכושר, אזי המבטחת תשלם גם למעבידה סכום מסוים לגבי תקופת אי הכושר.

אשר על כן, התביעה מתקבלת, ועל הנתבעת (המבטחת) לשלם לתובעת (המעבידה) סכום של 3,580 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/5/2003 ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 700 ₪ + מע"מ כחוק, והחזר אגרת בהמ"ש ששולמה.

בפניי תביעת התובע, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן "הבנק") לחייב את הנתבעת חברת הביטוח "אישי ישיר בע"מ" (להלן "אישי ישיר") לשפותו בגין הטבת נזק גוף בדמות שכר עבודה, ששילם לאחד העובדים שלו, בנסיבות שיפורטו להלן.

אולם, כזכור, הבנק אינו "מעביד מורשה" אלא מעביד רגיל, ובמקרה זה, המחוקק, שככל הנראה צפה מצב כגון זה, הסדיר את זכות החזרה בסעיף 94 (ב) (1) (ה) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כדלקמן: "החזיר המעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד או חלק ממנו, יחזיר לו המוסד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק י"ד" מהוראת סעיף זה עולה כי עניין החזר כספים שנגבו על ידי המל"ל בגין תקופת הזכאות הראשונה, אמור להיות מוסדר בין המל"ל לבין הבנק, ומשכך, אין לבנק עילת תביעה בגין סכומים אלה כנגד אישי ישיר (ראה בעיניין זה פסק דינו של כב' השופט פרידמן בת.א 19933/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).

...

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי דין התביעה על שני אדניה להדחות.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וזאת בין היתר, לאור האמור בסעיף 11 בפסק הדין.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"צ 17720-09-20 מסוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ תיק חצוני: לפני כבוד השופטת יסכה רוטנברג המבקש יוסף מסוביץ ע"י ב"כ עוה"ד אריק כהן המשיב בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד דורון דן ו/או אורן פכטהולד פסק דין

בקשת האישור ותמצית טענות הצדדים המבקש הגיש נגד המשיב ("המשיב" או "הבנק") תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית ("בקשת האישור").

בנוסף, נטען כי לא כל הפנסיונרים מקבלים את כספי הפנסיה בהעברה ישירה וחלקם עוד מקבלים אותם בהעברה מרוכזת כך שרכיב ההטבה העתידית רלוואנטי לעניין זה. לטענת המבקש אין חולק שהמבקש ובא כוחו טרחו רבות לצורך הגשת הבקשה וניהולה, המבקש נטל על עצמו סיכון בהגשת הבקשה מול גוף גדול כמו בנק ובסוגיה מורכבת.

סעיף 19(ב)(1) לחוק קובע לאמור: "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה - בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נידרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו; שכרו והוצאותיו של בודק, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר". הוראה זו באה למנוע את החשש כי הצדדים להליך יגיעו להסדר פשרה שיחייב את כלל חברי הקבוצה, תוך העדפת טובתם האישית על פני טובתם של שאר חברי הקבוצה.

בנסיבות העניין, בהיתחשב בקשיים האמורים, בהקף סכומי הנזק המקסימאליים כמפורט בטענות הצדדים, בטיב הנזקים שנטענו, בנתוני הבנק כפי שהוצגו, בסיכונים הכרוכים בניהול התביעה מול היתרונות במתוה של פשרה, אני סבורה שהסכום עליו הוסכם, כסכום עגול וכולל, הוא סכום סביר והגיוני.

 תקנה 7א(א)(3) לתקנות האגרות קובעת כי אם בית משפט אישר הסדר פשרה ישלם המשיב את החלק השני של האגרה וישפה את המבקש בגין האגרה ששילם, אלא אם בית משפט הורה אחרת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לא מצאתי כי בנסיבות בפני קיימים אותם טעמים מיוחדים, לא בגין אופן ניהול ההליך (היתקיים דיון מקדמי בבקשת האישור ולאחר מכן דיון בעיניין הבקשה לאישור הסדר הפשרה ובו ניתנו הבהרות), היתקיים הליך גישור ממושך מאוד, היועץ המשפטי לממשה נידרש ליתן עמדתו לבקשה לאישור הסדר פשרה והערותיו התקבלו, גם לא מצאתי נסיבות מיוחדות אחרות, כגון מהות בקשת האישור או מיהות הצדדים.

...

סיכומם של דברים לאחר שבחנתי את ההסדר מצאתי כי הוא ראוי והוגן, מביא תועלת לחברי הקבוצה וגם לוקח בחשבון את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהמשך ניהול ההליך, שתוצאותיו אינן ידועות.

לאור האמור, ומשהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 19 לחוק, אני מאשרת את הסדר הפשרה בין המבקש למשיב ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המשיב ישלם למבקש גמול בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ושכ"ט ב"כ המבקש בסכום של 105,000 ₪ בתוספת מע"מ (כנגד חשבונית מס כחוק).