ביום 14.1.2021, נתבע 2 נסע ברכב בעודו לא מורשה, וגרם לתאונת דרכים בגינה הוגש נגדו כתב אישום בעבירות של נהיגה בשיכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ברכב ללא ביטוח.
בעקבות התאונה, נגרמו לרכב התובעת נזקים בסכום התביעה.
וזו לשון סעיף 9 להסכם:
"מוסכם בזאת בין הצדדים כי, במידה ולאחר קרות תאונת דרכים ו/או ארוע בטוחי עם רכב המושכר על ידי החברה יתברר כי במועד התאונה נהג ברכב החברה נהג בלתי מורשה בנגוד להסכם בין הצדדים, ו/או הסכמת חברתנו ו/או חוק ו/או דין, אזי לא יינתן כסוי בטוחי ו/או ייצוג משפטי על ידי חברתנו לאותו נהג בלתי מורשה ו/או לשוכר, בכל הקשור לתאונה בנידון. כמו כן, החברה שומרת על זכותה לפנות לערכאות משפטיות כנגד השוכר ו/או הנהג הבלתי מורשה לגביית מלוא ניזקי רכב החברה לרבות שיפוי בגין נזק שניגרם לצד ג' ו/או יידרש מצד ג' ו/או כל הוצאות אשר תוצא על ידי החברה בגין התאונה בנידון. למען הסר כל ספק התשלום ששולם לחברה בגין הישתתפות עצמית על פי תנאי ההסכם, על ידי השוכר מבוטל בזאת, לאלתר, החל מיום התאונה בנידון והשוכר מסכים בזאת לקזוז הסכום ששולם לחברה ואשר יהווה מקדמה או תשלום על חשבון כל נזק שניגרם ו/או יגרם לחברה.". [ההדגשה במקור ס.א.]
בעניינינו, הרכב היה נהוג על ידי נתבע 2 אשר לא היה מורשה לנהוג בו ומשכך, רשאית התובעת לפנות לנתבעת 1 לגביית מלוא הנזקים שנגרמו לרכב בעקבות התאונה.
...
סבורני אם כן כי ככל שנתבעת 1 הייתה מקבלת חיוב נוסף עבור רכב שלא ביקשה לשכור, מיד הייתה מבחינה בכך והייתה פועלת לבירור העניין.
גם מסיבה זו, שוכנעתי כי נתבעת 1 הייתה צד להסכם כטענת התובעת.
לאור האמור, שוכנעתי כי נתבעת 1 צד להסכם מכוחו הושכר הרכב עבור עסקיה.
סוף דבר
לאור המקובץ, התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת במלואה.
