תביעת אסיר לפיצוי בגין אובדן חפצים בעת העברה לכלא

לפני תביעה על סך של 30,000 ₪ שעניינה בדרישת התובע לתשלום פיצויים בגין אובדן ציוד עת שהה בבית הסוהר "רימונים", וכן בית סוהר "איילון". רקע כללי התובע אסיר פלילי החל משנת 1993 אשר שהה בבית הסוהר רימונים.

בדיון הבהיר העד כי בהמשך בעת העברתו "כל הציוד שלו נאסף לתוך תיקים מקוטלג לארגזים. הציוד של שני האסירים בתא הזה. את הציוד שלו בזמן העברתו הציוד נשלח על ידי חברת כ"ץ- חברה חציונית שעובדת עם שירותי בתי הסוהר". לא מצאתי טעם שלא לקבל את עדותו.

הנתבעות הבהירו כי לאחר שנימצא חפץ מסוכן בתא התובע, הציוד נימסר לו ע"י מנהל האגף, פרט לשתי חליפות הטרנינג, ולא ידוע להם האם בכלל הוחזקו החליפות הללו, או שהוא בחר להעביר אותם עימו במקום לשלוח באמצעות משלוח של חברת כץ, או שמא אף ייתכן כי מסר אותן לאחר.

...

סוף דבר.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בשים לב, להיקף הדיון, היקף החומר, הבאת העדים, אני מחייב את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעות בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הוסיפו הנתבעים וטענו כי "מקום בו לא יושמה לשון הפקודה לאשורה, היה זה בשל סרוב התובע לפעול על פי לשון הפקודה ולציית להוראות בית הסוהר בדבר שמירת ציודו". עוד טענו הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובע גם מהטעם שהתובע לא הוכיח את קיומו של הציוד החסר ברשותו ו/או את שוויו של ציוד חסר זה וכי בכל מקרה אחריות הנתבעת על נזק או אובדן ציוד לאסיר מוגבלת בסכום של 1,000 ₪.

אין חולק כי סעיף 8 לפקודת הנציבות מגדיר את אופן אפסון חפציו האישיים של אסיר בעת יציאה זמנית מתאו בין היתר לצורך העברתו, כבעניינינו, לאגף הבידוד.

משכך, בנסיבות שלפניי אני קובעת כי היה על הנתבעת לשמור על חפצי התובע ומשלא הגיעו אליו כל חפציו - על הנתבעת לפצות את התובע בגין החפצים שלא הועברו לו. כאן המקום לציין כי אין תביעת התובע מגלה עילת תביעה כנגד נתבעים 1 ו-2 .

...

הוסיפו הנתבעים וטענו כי "מקום בו לא יושמה לשון הפקודה לאשורה, היה זה בשל סירוב התובע לפעול על פי לשון הפקודה ולציית להוראות בית הסוהר בדבר שמירת ציודו". עוד טענו הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובע גם מהטעם שהתובע לא הוכיח את קיומו של הציוד החסר ברשותו ו/או את שוויו של ציוד חסר זה וכי בכל מקרה אחריות הנתבעת על נזק או אובדן ציוד לאסיר מוגבלת בסכום של 1,000 ₪.

עוד נטען שיש לדחות את תביעת התובע שהוגשה כנגד נתבעים 1-ו2 גם מהטעם שאין כתב התביעה מגלה עילת תביעה נגדם.

משכך, בנסיבות שלפניי אני קובעת כי היה על הנתבעת לשמור על חפצי התובע ומשלא הגיעו אליו כל חפציו - על הנתבעת לפצות את התובע בגין החפצים שלא הועברו לו. כאן המקום לציין כי אין תביעת התובע מגלה עילת תביעה כנגד נתבעים 1 ו-2 .

משכך, תביעת התובע שהוגשה כנגד נתבעים 1 ו-2 נדחית.

לפניי תביעה בה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותו בגין אובדן חפציו האישיים בעת מעבר מבית המשפט המחוזי בבאר שעה חזרה לכלא רימונים.

התובע הוסיף כי על התיק שאבד רשומים היו כל פרטי זיהויו – שמו המלא, מספרו כאסיר, האגף, ושם בית הסוהר וכדבריו "על התיק שלי היו פרטים מזהים, היה כתוב שמי, מספר שלי, האגף ושם בית הסוהר". בתביעה שהגיש לבית המשפט ביקש התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין החפצים שנעלמו בעת שהיו באחריות הנתבע או שולחיו.

להלן יפורטו הטעמים להחלטתי זו. בדיון שהתקיים לפניי העיד התובע וחזר על גירסתו לפיה ביום 15.11.16 אבדו חפציו האישיים שהיו ארוזים בתיק נשיאה שלו, עליו היו רשומים כל פרטי זהוי התובע , תיק נשיאה שהניח ברכב הנתבע שהעביר את האסירים וביניהם התובע מבית המשפט המחוזי בבאר שבע בו היתקיים דיון בעיניינו, חזרה לכלא רימונים בו שהה אותה עת. מחומר הראיות למדים, ועל כך אין חולק, כי התובע זומן לדיון בבית המשפט המחוזי באר שבע, לתאריך 15.11.16.

...

לאור האמור, אני קובעת כי האחריות לאובדן תיק הנשיאה של התובע ובו ציודו האישי מוטלת על הנתבע.

משכך, בנסיבות שלפניי אני קובעת כי היה על הנתבע לשמור על חפצי התובע ומשלא הגיעו אליו כל חפציו, על הנתבע לפצות את התובע בגין החפצים שלא הועברו ולא נמסרו לתובע.

לסיכום, מאחר ונחה דעתי בצדקת גרסתו של התובע, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך הכולל של – 2,500 ₪, כשסכום זה ישולם לו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בכתב התביעה טען המשיב כי "בתאריך 7.1.18 העבירו את [המשיב] מבימ"ר ניצן להפרדה בבית הסוהר מגן ללא כל הציוד שהיה ברשותו בניצן והיה לו ציוד רב של בגדים ומוצרי קנטינה כרטיסי חיוג. לאחר עתירה שהגשתי הפנו אותנו להגיש תביעה קטנה. הגשתי רשימת ציוד בעתירה של כל הציוד שהיה ברשותי". כתב ההגנה ביום 8.1.2019 הגישה המבקשת כתב הגנה בתיק וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף.

המבקשת טענה כי ביום 7.1.2018, במהלך ריצוי מאסרו, עבר המשיב מבית-מעצר ניצן לבית סוהר "מגן", ולטענתו ציוד אישי שלו לא הושב לו. המבקשת חלקה על טיעוני המשיב וטענה כי ממזכר שנערך ביום 12.3.2018 על ידי מנהל האגף עולה כי המשיב הוכנס לתא עם כל תיקיו.

בעתירה זו נקבע כי לא ניתן להורות על השבת הציוד שכן זה לא נמצא, וכי "ככל שהעותר מתכוון לקבל פיצוי כספי עבור הציוד עליו לפנות לבימ"ש המוסמך". עוד הפניתה המבקשת לפקודת הנציבות המגבילה את גובה הסכומים בגינם ניתן לחייב את המדינה במקרה של אובדן ציוד אסירים.

זאת, כפצוי בגין הציוד החסר וכן בגין הוצאות משפט ועוגמת נפש.

בית המשפט קמא ציין כי הוא נתן אמון בעדות המשיב, "ועדותו הייתה ברורה וקוהרנטית". עוד קבע בית-המשפט קמא כי המבקשת התרשלה בשמירת חפציו של המשיב: "המדינה לא הביאה שום ראייה באשר למסירת הציוד לידי התובע. כך למשל, ניתן היה להביא צלום ממצלמות האגף בהנתן כי נאמר... שתיקי התובע הושארו מחוץ לתאו במסדרון המבואה של האגף. הציוד הושאר ללא השגחת התובע... המדינה צרפה דוח ארוע, אשר נכתב... כחודשיים לאחר המקרה, כאשר אף התאריך בו מצוין הארוע אינו התאריך הנכון. במזכר זה לא נאמר כי הציוד אכן עבר עם התובע, כל שנאמר הוא שהציוד הוכן ע"י האסיר טרם העברתו מהאגף שהוא תיכנן להיפלט מהאגף. כלומר גם [=העד מטעם המבקשת]... אינו יכול לומר באופן ודאי, כי הציוד אכן הועבר עם התובע וניתן לתובע...

...

לפיכך, הערעור מתקבל.

לפיכך, הערעור מתקבל במובן המפורט לעיל.

אשר על כן, הערעור מתקבל.

לפניי תביעת פיצויים על סך 25,780 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע בגין אובדן ציוד אישי של התובע, אסיר המצוי במשמורת הנתבע, בעת שהועבר בין בתי סוהר.

בפסיקה נקבע כי חרף סעיף 4יד' לפקודה המורה כי האסיר אחראי לשמירת חפציו האישיים בתאו, הרי שלגבי ציוד המוחזק במחסן האגף באישור השב"ס, אין לאסיר שליטה אפקטיבית על הציוד, ואין ביכולתו לשמור על הציוד ולוודא שלא ייגנב או יאבד ולא ניתן להטיל את האחריות על שמירת הציוד שבמחסן על שכמו של האסיר (ת"א (שלום רמ') 35247-04-15 אביטן נ' מדינת ישראל-שירות בתי סוהר (24.8.16)).

...

דיון והכרעה שלוש סוגיות טעונות הכרעה במקרה שלפניי – האחת, האם אכן התרשל הנתבע בשינוע פריטים השייכים לתובע מכלא אחד למשנהו, ואלה אבדו?; השניה, האם הוכיח התובע מה שווי אותם פריטים, ואם אלה כללו מסמכים, תמונות ויומן בעלי ערך רגשי – כיצד יש לשום שוויים על מנת לפצותו?; והשלישית, האם על פי פקודת נציבות שרות בתי הסוהר קיימת תקרת פיצוי, או שבית המשפט אינו מוגבל בפסיקת פיצוי? סוגיית האחריות לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות, ולאחר ששמעתי את התובע והתרשמתי ממנו, השתכנעתי שעלה בידי התובע להוכיח שציוד מסוים אבד לו בעת שהיה במשמורת הנתבע.

בנוסף, אני דוחה את טענת הנתבע בדבר שיהוי מצד התובע בפנייתו לנתבעת ו/או לערכאות (סעיפים 18-15 לכתב ההגנה המתוקן).

לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע התרשל בהתנהלותו מול התובע והאחריות לאובדן הציוד האישי של התובע רובצת לפתחו.

לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,000 ₪, בתוספת אגרת משפט, כפי ששולמה – הכל בתוך 30 יום.