תביעות עובדים זרים נגד עיזבונות

לפנינו תביעה של עובדת זרה, אזרחית מולדוביה, שהועסקה כמטפלת סיעודית של המנוחה, גב' מלכה אודט ז"ל (להלן – המנוחה) לתשלום פצויי פיטורים, פצויי הלנת פצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, חלף הפרשות לפנסיה ודמי חגים.

התביעה הוגשה כנגד עיזבון המנוחה באמצעות היורשת, הגב' מרים יום טוב.

...

לאור תקופת העבודה והשכר היומי של התובעת, דין התביעה לפדיון חופשה בסכום הנתבע בסך 1,492 ₪ להתקבל.

מאחר ואין מחלוקת שהתובעת קיבלה משכורת חודשית (סעיף 8 לכתב התביעה; עמ' 3 ש' 25-27 לפרוטוקול), התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף עבור ימי החג ולפיכך, התביעה לדמי חגים – נדחית.

סוף דבר זכאות התובעת לפדיון הבראה, דמי הבראה וחלף הפרשות לפנסיה מתקזזת כנגד זכאות הנתבעת לתמורת הודעה מוקדמת, כך שהתובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו מהנתבעת.

אילמלא מילאו המבקשים תפקיד שקבלו מידי בית־הדין הרבני, היה הצדק אתם, אך אין זו תביעתו של הקדש נגד אדם זר, אלא מטבע ברייתו נתון בידו של מוסד שפוטי הכוח לחייב את ״עושי דברו״ ("officers of the court") למסור דין־וחשבון על מעשיהם, ולהמציא את הרכוש אשר בא לידיהם תוך מילוי תפקידם (בג"ץ 231/57 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים, פ"ד יב 640, 642 (1958) ההדגשות הוספו).

עם זאת נאמר כי "האפשרות, לפיה לבית הדין הדתי יכולה להיות סמכות לבטל את ההקדש – בגדר נהולו הפנימי – תהא, למשל, באותן הנסיבות שהמצווה הדתית מורה על ביטולו של ההקדש. אם לא תאמר כן, יצא שבית-דין דתי יצטרך להמשיך ולפעול – בגדר סמכותו הייחודית – בנגוד למצוות דתו (ה"פ (מחוזי ירושלים) 556/00 עזבון המנוח שלום ארקוס ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (2002)‏‏). ומה לגבי הכרזה כי הקדש כלשהוא הוא בטל בשל פגם ביצירתו? לא מצאנו לכך היתייחסות בפסיקה, אבל אפשר לומר כי בשונה מביטול הקדש שפועלו הוא מכאן ואילך, בטלות עוסקת בתוקפו של עצם יצירת ההקדש, ועל כן היא בגדר "עניין הנוגע ליצירה" של הקדש, המצוי בסמכות בית הדין.

...

השופטת יפה הכט דחתה את התביעה על הסף, קבעה כי מדובר בהקדש דתי, וכתבה: טענת המבקש כי יש להחיל באופן חלקי את הוראות חוק הנאמנות על זיקות נאמנות שנוצרו לפני תחילתו, וכי ישנה מגמה להרחיב את השיפוט האזרחי גם על הקדשות דתיים אינה מקובלת עלי במקרה דנן.

מוכנה הייתי להיעתר לבקשת המערערים ולבחון עניינם במסגרת חוק הנאמנות, תוך שאני מניחה לטובתם, כי הוראות מסוימות שבו חלות על זיקות נאמנות שנוצרו שלא בפני בית-הדין הדתי בטרם הוחק החוק.

מאחר שהמחלוקת שהתגלעה לפנינו היא מחלוקת עקרונית, שנוגעת לכל ההקדשות הדתיים המצויים בסמכות בית הדין, לא מצאנו הצדקה לדון ולהשתית על כך את הכרעתנו.

הבקשה מתקבלת.

לפני תביעתה המתוקנת של התובעת, עובדת זרה מאוזבקיסטאן, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של הגב' רחל זוסמן ז"ל (להלן: "המנוחה").

בית הדין הארצי בע"ע 660/06 ישי בירגר נ' ג'ונל קטיבוג (23.1.08) (להלן: "עניין בירגר"), פסק כי נקודת המוצא ביחסי מטפל - מטופל בענף הסיעוד היא שהמטופל הוא מעסיקו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או כנגד העזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו.

...

כך נקבע בעניין בירגר : "סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך." לצורך הוכחת יחסי עובד מעסיק בין המטפל לקרוב משפחתו של המטופל, לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע גרידא למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל (ר' עניין בירגר, וכן ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו נ' יהודית ציטרינבאום (7.4.05)).

סבורני כי התנהלות הנתבע שגילה אחריות ומסירות ובמצב שבו אביו נקלע לאירוע מוחי, לקח את סבתו אליו על מנת שתוקל המעמסה בבית הוריו מחד גיסא, ונטל על עצמו את האחריות להעניק לסבתו קורת גג מאידך גיסא, אין בה כדי להטיל עליו חובות ממשפט העבודה עת לא הוכח כי התקיימו יחסים בינו לבין התובעת אשר חורגים ממערכת יחסים טבעית של סיוע של בן משפחה.

לפיכך, אני קובעת כי לא ניתן לראות בנתבעים כמעסיקים בפועל של התובעת.

מאחר שעילת התביעה כנגד הנתבעים התבססה אך על טענה של מעסיקים בפועל, התביעה נדחית.

בתביעתו הודה התובע כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לו סך 37,743 ₪ שהיתקבל על ידו מחברת מט"ב, בגין גמל, פיצויים ופיקדון עובדים זרים.

התביעה הוגשה נגד שלושה נתבעים: עיזבון המנוח, אשת המנוח גב' איבון חזות וגב' ורדה קריף, בתם של המנוח וגב' איבון חזות.

...

כפי הנראה הוא התכוון לומר זאת גם בדיון ההוכחות, אף כי קריאה מילולית של עדותו כפי שנרשמה בפרוטוקול, מביאה למסקנה שגרסתו היא שפעם בחודש הוא עבד בשבתות.

אשר על כן נדחית תביעה זו. סוף דבר התביעה נדחית.

טרם ניכנס לעובייה של קורה בתהליך סיווג התביעה נאמר כבר שאם תיתקבל טענת התובעות להיות התביעה כספית במהותה הרי שבית המשפט למשפחה בירושלים נעדר סמכות עניינית וסמכות מקומית לידון בה. סמכות בית המשפט לעינייני מישפחה קבועה בהוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995, ולפיה התנאים הנדרשים לקביעת סמכותו העניינית של בית משפט למשפחה על פי עילה זו לידון בתובענה כספית אזרחית "רגילה" (ושאינה מבוססת על אחד החיקוקים המנויים בהוראת סעיף 1(6) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה) הם שהתובענה האזרחית הוגשה על ידי אדם כנגד בן מישפחה, וכן כי עילת התביעה היא סיכסוך בתוך המשפחה.

מעצם הגשת התובענה לבית המשפט למשפחה מכח הוראת סעיף 1(6) לחוק בית משפט לעינייני מישפחה לידון בתביעה לפי חוק הירושה עולה שגם לשיטת התובעות המדובר בתובענה בעיניין ירושת המנוחה ומשכך נעדר בית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לידון בה. התובעות גם צרפו לכתב התביעה חוות דעת לדין הזר וכן חוות דעת שמאי להערכת שווי הנכס.

בסעיף 6 לכתב התביעה נטען שעל פי הוראות הצוואה "בחלוקת עזבונה ייערך איזון ולפיו יילקח בחשבון, בין היתר, שווי מתנה שנתנה לנתבע, עוד בחייה". משמעות האיזון המבוקש פורטה בסעיף 7 לכתב התביעה "הוספת שווי המתנה שנתן המוריש בחייו למי מהיורשים, לשווי כלל נכסי העזבון וחלוקת התוצאה המתקבלת בין היורשים, על פי חלקיהם. בהתאם לתוצאה זו על מקבל המתנה להעביר ליתר היורשים תשלום לאיזון שווי חלקיהם בירושה". הינה כי כן, הזכות העיקרית לה טוענות התובעות היא חלוקת עזבון המנוחה, שלמימושה הן טוענות לזכות לקבלת סעד כספי.

...

תמיכה למסקנה שבית המשפט בישראל אינו הפורום הטבעי לדון בתובענה נמצאת גם בעובדה שהדין החל על הצוואה והעיזבון הוא הדין השוויצרי (וקנטון ברן).

גם שיקול זה תומך במסקנה להותיר לערכאה הזרה הטבעית לדון בעיזבון המנוחה ובחלקותו.

כעולה מהאמור לעיל יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה ברורה שמכלול הנסיבות מטות את הכף לכך ששוויץ הוא המקום הטבעי לבירור התביעה.

אילו הייתה המסקנה שלבית משפט בישראל יש סמכות בינלאומית לדון בתביעה אך ימנע מכך משום המסקנה שהפורום המתאים יותר הוא בשוויץ, יתכן שהיה מקום לבחון הותרת צו העיקול הזמני על כנו למשך תקופה קצרה שתאפשר לתובעות להגיש את התביעה בפורום המתאים ולבקש שם כל סעד שימצאו לנכון.

ברם, לאור המסקנה להעדר סמכות בינלאומית של בית משפט בישראל לדון בתביעה, ממילא לא מתעוררת שאלת הפורום ולא ניתן להורות כן. על כן אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל בגדרו של הליך זה, והוא יפקע בתוך 7 ימים ללא צורך בהחלטה נוספת.

לאור האמור אני נעתרת לבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות לדון בה. בשים לב לתוצאה מחד, להיקף ההתדיינות והעובדה שהוגש כתב הגנה מאידך, כמו גם לעובדה שהנתבע מיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, יישאו התובעות בהוצאות הנתבע, לטובת הלשכה לסיוע משפטי, בסך של 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.