תביעות נפרדות של שני זוגות נגד מפיק אירועים וצלם בגין הפרת חוזה

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא 06 אוגוסט 2018 ת"ק 46968-03-18 מיארה ואח' נ' אסא ואח' בפני כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר תובעים 1.דין מרדכי מיארה 2.אומרי דלאל נתבעים 1.רן אסא 2.אור כהן-אסא פסק דין

הצדדים מלאים טענות נוספות זה כלפי זה, שאין בהן כדי להשליך מהותית על ההכרעה בתיק, ונזכיר רק, כדוגמא, את טענת הנתבעים כי בכך שרק התובע 1 התייצב ליום הצילומים המקדים (במקום שני צלמים) הביא הדבר להתמשכות יום הצילומים לשעות ארוכות בחום הקיץ של עין גדי; או את טענתו הנגדית של התובע 1, כי הגיע בשעה היעודה ונאלץ להמתין כשעה לנתבעים עד שהואילו להגיע אף הם, ושילם מכספו את דמי הכניסה לאתר.

השאלה המשפטית המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה, אם היו הנתבעים זכאים לבטל את ההסכם באופן שביטלוהו, בלא שיהא בבטול משום הפרה של ההסכם מצידם.

לחץ זה הוא מובן, במצב המדובר, והנתבעים עצמם מתייחסים אליו בהתכתבויות, אולם ככלות הכל, אין מדובר במצב חריג בשוק צלומי האירועים, ואם נאפשר לכל זוג הנתון בלחץ לקראת חתונה לבטל הסכמים ימים ספורים לפני האירוע בשל תחושת עלבון או תחושות דומות אחרות – נראה כי לא ניתן יהיה לקיים מערכות חוזים סבירות בשוק זה. לא לכל חריגה קלה מנורמת היתנהגות (ככל שהיתה כזו) יכול להמצא מענה בתחום המשפטי של דיני החוזים.

צלם יחיד: ההסכם קובע כי צלומי הסטילס ייעשו על ידי 2 צלמים, וניתן לטעות ולסבור שהכוונה היא גם ליום צלומי הזוגיות (ולא רק לאירוע החתונה עצמו), אלא שיום צלומי הזוגיות מוגדר בנפרד בהסכם, ואינו כולל פרטים כלשהם, למעט קביעה, כי פרטיו ייקבעו בנפרד.

לא הובאה כל ראיה להתחייבות של התובעים להתייצבות של שניהם לאותו מועד (גם אם עולה בהחלט מההתכתבות כוונה של שניהם להתייצב – כוונה שסוכלה, כאמור, עקב נסיעת אשת הנתבע 2 לחדר הלידה).

זאת ועוד, מדובר בצלום דיגיטאלי, וברי כי ככל שהיה צורך, ניתן היה בהמשך הדרך, בשלב הפקת האלבום, לשפר כל תמונה ספציפית שנדרשת לכך.

ברי, כי טענתם מיתמקדת בסעיף הפצוי המוסכם (25% בבטול עד 45 יום לפני האירוע; 60% בבטול עד 15 יום לפני האירוע; 80% בבטול לאחר מכן), אולם עליהם הנטל להראות כי יש דבר מה מקפח בהסדר זה. אם נצא מנקודת הנחה, כי ככל שמתקרבים למועד אירוע, כי פוחת הסיכוי כי יגיעו לקוחות שעדיין תרים אחר צלם, ולפיכך, ככל שמתקרבים למועד האירוע, כך עולה הסיכוי שביטול העסקה יגרום לאובדן הכנסה לצלמים, ובקרבה של ממש גם (בסבירות גבוהה) להפרה שלהם של התחייבויות כלפי ספקי-משנה (כגון, במקרה זה, צלם המגנטים, וכיו"ב), הרי שמננגון הפצוי המדורג מתקבל על הדעת.

...

למרבה הצער, לא עלה בידי בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות שתייתרנה כתיבת פסק-דין זה, אולם אין מנוס אלא להכריע במחלוקת.

מסתבר, כי מדובר בעניין מקובל, וכאמור – אף היגיון יש בו. סיכומו של דבר, שככל שעלה ממכלול חומר הראיות שבפני, לרבות לאחר שמיעת בעלי הדין עצמם, שנדמה שביטול העסקה נבע בעיקר מחששות שהתעוררו אצל הנתבעים, ועליית מפלס הלחץ הסובייקטיבי שלהם, סמוך לארוע החשוב.

ניתן להבין לחץ זה וחששות אלה, אולם לבדם אין הם מקנים את הזכות לבטל עסקה, אלא לפי תנאי הביטול הקבועים בה, ושעה שזו בוטלה, אין מנוס אלא להחיל את ההוראה בהסכם, המזכה את התובעים בפיצוי בשיעור 80% מסכום העסקה.

נוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה חלקית, באופן שאני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 7,200 ₪, וכן את החלק היחסי מאגרת התביעה, בסך 72 ₪, ובסך-הכל: 7,272 ₪.

בנוסף לתביעה זו, בה הגישה הנתבעת הודעת צד ג', הגישה התובעת תביעה נפרדת נגד צד ג', המתנהלת במקביל בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 14480-06-16), להלן: "התיק האחר". התביעה הוגשה בעילה של הפרת חוק זכויות יוצרים, תשס"א-2007 (להלן: "החוק") בנוגע לציור גוף שציירה התובעת על דוגמנית, וצולם (נספח 2 לכתב התביעה, להלן: "צלום ההפרה") לכבוד ארוע פורים בגן החיות הלימודי בחיפה בפורים שנת 2014 (להלן: "גן החיות").

עוד טוענת התובעת, להפרה של זכות מוסרית בפגיעה במוניטין שלה כאמנית, וכן לעילות תביעה אחרות בגין התעשרות שלא כדין בהפקת רווח מהפרסום ולעילות נזיקיות של גזל, חוסר תום לב והתרשלות בפירסום הצלום באתר.

עם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת הודעה צד ג' נגד אתוס, מולם בוצעה ההיתקשרות לפירסום באמצעות הסכם ודואר אלקטרוני (נספחים 1 ו-2 לכתב ההגנה), וטענה כי על בסיס ההסכם, ניתנה לה הרשאה להשתמש בצלום ההפרה.

האם הכרזה ראויה להגנת זכות יוצרים? על מנת שציור הגוף וצילומו כרזה ייחשבו כיצירה, הכירה הפסיקה בשני מבחנים: "מבחן היצירתיות" ו"מבחן ההשקעה", כתנאים למילוי דרישת המקוריות בחוק: "ההגנה על זכויות יוצרים אינה מגנה על הרעיון כי אם רק על אופן הביטוי שלו:

"יצירה, בה הדמויות לא מופיעות בבדידות ובנפרד כי אם במיזוגן בפנים של בני הזוג המצולמים. הקומפוזיציה של בני הזוג, האחד לצד האחר, ומבטם המופנה זה אל זה כמו גם תנועות השפתיים, כל אלו חברו יחד ליצירה מקורית של התובע" (תא"מ 22233-09-15 פריגר נ' קופרמן, פסקה 15 לפסק דינה של כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס).

בעיניין זה, קבע בית המשפט העליון בע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירילן, פ"ד יא 1224 (1957), כי: "זכות הבעלות למזמין אינה חלה על צלום שנוצר ביוזמת הצלם, וכל אימת שצילום לא נוצר עפ"י הזמנה מראש, הרי שזכות הבעלות נתונה ליוצר, הוא הצלם". ועוד - "החוק מחיל על יצירות, שנוצרו לפי הזמנה, דין שונה, בהתאם לסוג היצירה. על מרבית היצירות המוזמנות, חל ההסדר הקבוע בסעיף 35(א) לחוק, לפיו הבעלות היא ליוצר. על תמונות דיוקן ועל צילומים של אירועים משפחתיים או פרטיים, כאשר הן נוצרו לפי הזמנה – חל ההסדר הקבוע בסעיף 35(ב) לחוק, לפיו הבעלות בזכות היוצרים שלהם תהא למזמין, זולת אם הוסכם אחרת. ואולם, בשונה מהחוק הישן, סעיף 35(ב), כמו סעיף 35(א), אינו מוגבל להזמנות בתמורה. כל דיוקן או צלום של ארוע משפחתי או פרטי, שנוצר על-פי הזמנה, כפוף להוראת סעיף 35(ב), בין ששולמה בגינם תמורה ובין שלא שולמה" ((טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך א' 227 (מהדורה שנייה, 2008) עמ' 494,500).

לפיכך, נדחית הטענה לפיה התובעת זכות לפצוי בגין הפרת זכויות יוצרים.

...

מכיוון שכך, אין צורך לדון בהודעת צד ג', וגם היא נדחית.

הסיכום הינו כי אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת, ומחייבת את התובעת לשלם לה את ההוצאות הבאות: אגרה בהודעת צד ג' בסך 100 ₪, הוצאות משפט בגין עריכת כתב ההגנה וההתייצבות לדיון מכפר סבא בסך 400 ₪.

התובעת תשלם לצד ג' את הוצאות המשפט שלה בסך 300 ₪, בהתחשב במענה בחיפה.

לפנינו תביעתה של גב' שירלי לוי (להלן – התובעת) נגד בני הזוג, מר יגיל מנוביץ (להלן – הנתבע) וגב' שימרית מנוביץ (להלן – הנתבעת), לתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה, פצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא עריכת שימוע, חלף הודעה מוקדמת ופצוי בגין עוגמת נפש.

לכן, בהתאם לכך, הנתבע הפחית לראשונה מהתשלום ששולם לה בחודש מרץ 2019 שכר של שני ימי עבודה.

מעבר לכך לא יבוצע תשלום אלא קזוז משכרה של התובעת; בישול לאורחים/אירועים יהיה בהתאם לתימחור נפרד; עבודה גם במהלך חול המועד סוכות ופסח בשעות הקבועות (העתק המסמך צורף כנספח 5 לתצהירה של התובעת).

התובעת טענה להפרת חוזה לתקופה קצובה וביקשה לקבל פיצוי מלא עבור תקופת העבודה, בהתאם להתחייבות הצדדים, בסך 37,500 ₪.

סף של 4,825 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

...

אנו סבורים כי נסיבות המקרה אינן בגדר המקרים החריגי, המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.

משכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובעת סכומים כדלקמן: סך של 5,625 ₪ בגין שכר עבודה עבור חודש מרץ 2019, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.19 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התובעים הינם זוג צעיר, אשר התחתן בחודש ספטמבר 2006, התקשרו עם הנתבעת מס' 1 בהסכם לקבלת שירותי צלום [וידאו + סטילס] ביום חתונתם; מבקשים לחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 108,911 ₪, בגין כך שסרט הוידיאו של החתונה לא הומצא להם, בשל כך שנגנב ממכוניתו של הנתבע מס' 2, אשר שימש כצלם בארוע.

אין מחלוקת לגבי העובדות המפורטות להלן:-א.התובעים התקשרו עם הנתבעת מס' 1 בהסכם לשירותי צלום כמפורט בנספח א' לכתב התביעה בהזמנה המסומנת 1091.

ב.ההזמנה של שירותי הצלום כללה, בין היתר, צילומי נוף, וידיאו וסטילס, שני אלבומי הורים, אלבום דיגיטלי (מזוודה), נגטיב של כל התמונות + C.D., צלום בשתי מצלמות של האירוע, 400 תמונות בגודל 13X18, תמונות בגוונים, שלושה אלבומי ספירל, הגדלות של תמונות, סרט די.וי.די מלא ותקציר על גבי די.וי.די. ג.התובעים קיבלו את כל מה שהובטח להם, למעט סרט הדי.וי.די המלא ותקציר הדי.וי.די. בהערת אגב מצאתי לציין, כי במקום 400 תמונות שהוזמנו על ידי התובעים-קיבלו התובעים בפועל 600 תמונות של הארוע.

הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79-חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה (4) 31:-"...

בעניין העילה להחזרת התשלום ששולם בגין שירותי הצלום, החלטתי להורות על השבת מחצית הסכום, על דרך של אומדנא, וזאת מאחר ובהזמנת הארוע שמספרה 1091 ננקב סכום גלובאלי בגין כל הפריטים ואין פירוט לגבי העלויות הנפרדות של כל אחד מהרכיבים, ובפרט לגבי העלות של הפקת הסרט.

...

בעיניין העילה להחזרת התשלום ששולם בגין שירותי הצילום, החלטתי להורות על השבת מחצית הסכום, על דרך של אומדנא, וזאת מאחר ובהזמנת האירוע שמספרה 1091 ננקב סכום גלובלי בגין כל הפריטים ואין פירוט לגבי העלויות הנפרדות של כל אחד מהרכיבים, ובפרט לגבי העלות של הפקת הסרט.

לפיכך, סבורני שיש להטיל על הנתבע מס' 2 אחריות אישית, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, בשל הרשלנות האישית המיוחסת לו וראה בעניין זה הדברים שאמר בדיון בפני: "בכך שלקחתי את הציוד הביתה והשארתי את המצלמה ברכב – התרשלתי". 11.

לפיכך ומכל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 35,000 ₪ על פי הפרוט שלהלן:-א.סך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

עניינה של התובענה בתביעתה לפיצויה בגין הפרות נטענות של הנתבעות את חוזה ההיתקשרות עמה, ובגין עגמת נפש.

בין התובעת ובן זוגה (להלן גם: "בני הזוג") ולבין הנתבעת נחתם ביום 2.11.17 חוזה להפקת ארוע חתונתם של השניים (להלן: "החוזה").

בכתב התביעה טענה התובעת כי על אף שמלוא התמורה החוזית שולמה על ידה, הנתבעות הפרו את החוזה (כמו גם הסכמות נוספות שבעל פה) הפרות שונות אותן פירטה ושעניינן באי עמידה בזמנים; אי העמדת סוויטות ראויות לשימוש בני הזוג; עיצוב לקוי של מיתחם האירועים; תאורה לקויה של המיתחם; שירותי הסעדה לקויים ושינוי בשיטת התשלום.

לאור כמות האורחים הסכימה הנתבעת לקיים את טקס החופה באולם נפרד, קטן יותר ובכך וויתרה על האפשרות לקיים ארוע נוסף במקביל.

הנתבעת הוסיפה וציינה כי על אף שהארוע צולם ע"י צלם (וידיאו ו-סטילס) כפי שאישרה התובעת בחקירתה (פ' עמ' 9 שו' 32), היא לא הגישה כראיות מטעמה את סרט הארוע או את תמונות הארוע.

כשהתגלה הדבר ביקשה הנתבעת כי ההמחאה תוחלף בהמחאה של מי מהשניים או כנגד תשלום מזומן.

...

לסיכום טענה כי יש להסתמך על הסרטונים אותם הגישה.

יש להצביע קונקרטית על מסקנה מסוימת שמבוקש כי תתקבל כתוצאה מהימנעות מלהעיד עד מסוים, לעניין מסוים.

סוף דבר התביעה נדחית אפוא.