לפניי תביעה שהגישה התובעת לסעדים סילוק יד ופינוי מקרקעין, צו הריסה, צו מניעה קבוע ופיצול סעדים.
ב"כ הנתבעים הוסיף כי אם לא יוצג ההסכם, יסכים שהצדדים יסכמו משפטית על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט.
כידוע, "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה"
(ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.).
לעניין קביעת מועד הפינוי, בהיתחשב במועד בו קיבלו הנתבעים לראשונה את מכתב הדרישה מטעם התובעת לסילוק ידם מהמקרקעין (חודש יוני 2019 – ראה נספח 5 לכתב התביעה), סבורני כי די בפרק זמן של 3 חודשים כדי לאפשר להם לפנות את המקרקעין האמורים מכל חפץ ו/או אדם (לעניין פרקי הזמן שנקבעו על ידי בתי המשפט ראה הפסיקה המובאת בסע' 30 לפסק דינו של כב' הש' טל חבקין בתא (ת"א) 7198-12-18 עירית תל-אביב-יפו נ' זכי דחנוס, פורסם בנבו – 17.2.2021).
...
אשר לבקשה להיתר פיצול סעדים, אני סבור כי היא איננה דרושה לתובעת לאור הלכת רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ''ד נז (3) 943 – לפיה התביעה לפינוי והתביעה לדמי שימוש נשענות על עילות נפרדות ואף אינה נדרשת לנתבעים, לאור הפסיקה שנזכרה ברע"א 7924/06, ואולם – למען הסר ספק – ניתן בזאת היתר שכזה, לשני הצדדים.
סוף דבר
אני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין וזאת לא יאוחר מיום 1.3.2022 וכמו אני מורה על הסעדים הנלווים כאמור בסע' 25 לכתב התביעה.
אני מחייב את הנתבעים לשאת, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪, אותם ישלמו הנתבעים לתובעת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה.
ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.
