האחת, תביעה שהגיש המנוח בחייו לחיוב המערערת בדמי שימוש בדירת המגורים של הצדדים (תמ"ש 8496-04-19), השנייה, תביעת המערערת לפסיקת מזונות מן העזבון (תמ"ש 61701-11-19) והשלישית, תביעת המערערת לכתובה מן העזבון (תמ"ש 61776-11-19).
...
עיקר הערעור שלפנינו מוסב על פסיקת בית המשפט באשר לחיוב כתובה מן העיזבון במסגרתה נקבע כי הכתובה לה התחייב בן הזוג בשיעור של 1.8 מיליון ₪ היא כתובה מוגזמת, לפיכך מצא בית המשפט להעמידה בשיעור של 180,000 ₪ בלבד.
וכך קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 14.1.19 –
"אנו קובעים שלא בבקשה כנה ואמתית לשלום בית מדובר, אלא ברצון להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת..."
מנגד המנוח עתר לפני בית משפט קמא לפירוק השיתוף בבית הצדדים בגדרה, למכירתו ולחלוקת התמורה בין הצדדים (תמ"ש 7879-10-17; להלן - התביעה לפירוק שיתוף).
וזו לשונו –
"אמנם כשעושין כתובות מסך גדול כגון בסלא שכותבין ט״ו אלף וכדומה או בתיטאוון שכותבין חי אלף (=18,000) וכדומה מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן ...חס ושלום להעלות כן על הדעת אלא הדבר מסור ביד ב״ד שיש בהם מדעת קונם ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנידון דהיינו כפי ערך הנדוניא ..." (הדגשה שלי – צ.ו)
ובימינו אנו מצאנו בפסיקת בית הדין הרבני הגדול משנת 2005 את קביעת הרב ש. דיכובסקי בשני פסקי דין (לפחות) שבכתובה מוגזמת אין לחייב אלא יש לפַשֵר.
כך בתיק 1213655, פס"ד מיום 22.5.2005, כותב הרב דייכובסקי שכתובה בסכום של חצי מיליון ש"ח, היא כתובה מרובה ומוגזמת ויש להעמידה על סך שאינו עולה על 120,000 ₪ :
"יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד... חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד... חז"ל מצאו לנכון שאישה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה...משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהייתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 - 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל - 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת."
וכך מצאנו דבריו בפס"ד נוסף בביה"ד הרבני הגדול, כשלדעתו הצטרף הרב בוארון (תיק מס' 1687241, פס"ד מיום 2.9.2007):
"...לסיכום. הכתובה נחשבת למוגזמת, ואין לה תוקף מחייב. יחד עם זאת רשאי ביה"ד - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה. הייתי קובע ערך גג של פיצוי עד 100-120 אלף שקל חדש, וערך רצפה של מחצית מסכום זה, באם יסכימו חבריי לדעתי..."
וכך גם מוצאים בפס"ד של ביה"ד האזורי חיפה (תיק מס' 1054415/2, מיום 1.1.18) שדנו על כתובה שסכומה הינו 5,555,555 ש"ח, ולבסוף בדרך פשרה חייבו 240,000 ש"ח. ובפס"ד של ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת (תיק מס' 1278440/4, מיום 9.2.22) כתב מותב ביה"ד שאין לכתובה מוגזמת כל ערך:
"... שונה הדבר בכתובות מוגזמות ומופרזות הנקובות במאות אלפי או מיליוני שקלים שעבור פירעונן יצטרך הבעל למשכן את שארית ימי חייו (אם שנות חייו יספיקו לכך..) בכדי שיוכל לפרוע אותה או חלק ממנה. אין לך אסמכתא גדולה מזו, וברור שעיקר ההתחייבות הייתה בדרך של גוזמה, או לשם כבוד והתרברבות, ואין בהן ממש".
ובהמשך האריך בית הדין לסתור את מנהג בתי הדין לפשר ולקבוע סכום בכתובה מרובה, בטענה שככל שתוספת הכתובה אין לה כל בסיס לחיוב, אין מקום לפשרה, ואין מקום לאמוד דעת החתן ביום חתונתו, ואף אין מקום לחייב מדין של פיצוי.
לפיכך תחת הכפלת סך מאה אלף בח"י שהוא סכום מוגזם ומופרז, מצא בית המשפט להכפיל רבבה בח"י שהוא סכום נאה וראוי ובנסיבות העניין אינו מופרז, שכן לא בא לידיה של האלמנה בנוסף מאום מרכושו של המנוח.
מתוך שכך לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר העמיד את חיוב עזבון המנוח בסך של 180,000 ₪.
ואם כן במחצית הזכויות בדירה השייכות למנוח חלקו ארבעה - המערערת וילדיה, לפיכך על המערערת לשאת אך ורק בשמינית מדמי השימוש הראויים הכוללים לדירה, היינו בסך 20,075 ₪, וכך אנו מורים.
סוף דבר
ואם כן אציע לחברותיי כי ערעורה של המערערת ביחס לפסיקת כתובה מן העיזבון ידחה.
