תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד חברות ביטוח בטענה שפעלו בניגוד לחוק

ביחס לבקשה כלפי המשיבה 2 לפניי בקשה מוסכמת להסתלקות המבקש מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגד המשיבה 2 בהתאם לסעיף 16 לחוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק").

בבסיס בקשת האישור ניצבת טענת המבקש כי המשיבה 2, אשר הינה רשת חנויות ספורט המפעילה 3 סניפים בחדרה, בפתח תקווה ובחולון, פעלה בנגוד לחוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח - 1988 (להלן: "חוק השויון"), ובפרט סעיפים 19ב, 19ג, 19יא(ב), 19יב ו- 19מב לחוק השויון, ובנגוד לתקנות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשס"ג – 2013 (להלן: "תקנות השויון"), ובפרט תקנות 26, 34, ו- 35א-35ה לתקנות השויון, בכך שלא הנגישה את אתר האנטרנט המופעל על ידה, שלא פירסמה באתר האנטרנט שלה את הסדרי הנגישות הקיימים בסניפים, ושלא מינתה רכז נגישות ולא פירסמה את פרטיו באופן הנגיש לציבור בעלי המוגבלויות.

המבקש הינו נכה בשיעור של 100% נכות רפואית והגבלה חמורה בניידות, המוכר על ידי הביטוח הלאומי, ומתנייד באמצעות כסא גלגלים בלבד.

לטענת הצדדים בנסיבות אלו אין עוד צורך בהמשך ניהול ההליך נגד המשיבה 2 מהטעמים להלן: עניינם של אנשים עם מוגבלויות קודם באופן משמעותי לאחר שתחום עיסוק שבו גורמים פעלו ערב הגשת בקשת האישור בהתעלמות מחוק השויון ותקנותיו, הפך מותאם יותר לאנשים עם מוגבלויות; חברי הקבוצה יצאו נשכרים הן בהיבט הקונקרטי מאחר והמשיבה 2 הסכימה להתאים את אתר האנטרנט שלה והן בהיבט הרוחבי מבחינת נראות ציבורית ונכונות ציבורית לשילוב מיטבי ומלא של אנשים עם מוגבלות בחברה.

...

בנסיבות אלה, ולנוכח החשיבות של אכיפה אזרחית בתחום הנגישות לאנשים עם מוגבלות, וכן העובדה כי למשיבה 2 שלושה סניפים, הסכומים שעליהם הסכימו הצדדים, הינם קרובים לסביר, אולם מן העבר האחר יש לזכור כי אין מדובר בתובענה מורכבת, וכי בשים לב לסכומים בתובענות בענייני נגישות שכללו גם היעדר נגישות בסניפים עצמם, אני סבור כי הסכום שעליו הוסכם מעט גבוה מהסביר לצורך הותרת תמרוץ הולם להגשת תובענות כגון זו, וכי יש להפחיתו לסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, ובצירוף תשלום הוצאות בגין חלקה הראשון של האגרה.

סוף דבר: מאושר בזאת הסדר ההסתלקות שהוסכם בין המבקש והמשיבה 2.

לפיכך, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה 2 נמחקת, ותביעתו האישית של המבקש נגד המשיבה 2 נדחית.

(בעיניין מבקש 1 ומשיבה 1) לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם לסעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006, בין המבקש 1 לבין המשיבה 1 – הכשרה חברה לביטוח בע"מ. תמצית בקשת האישור ביום 27.4.17 הגישו המבקשים, רפאל פרחן (להלן: "המבקש"), משה מנחם וזיו דיין (להלן: "מבקשים 2 ו-3", המבקשים"), בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, שירביט חברה לביטוח בע"מ ואיי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה" ו/או "הכשרה", "משיבה 2","משיבה 3"), בגין גבייה ביתר, בנגוד לדין, של ריבית (דמי אשראי) בקשר עם פריסת הפרמיה השנתית לתשלומים, תוך הטעיית המבקשים והפרה של הדין.

אף על פי כן, המשיבה נוהגת היום – למעלה מן הצורך ולמען הזהירות בלבד – בדומה ליתר חברות הביטוח שהתפשרו בנושא במסגרת תובענות ייצוגיות אחרות שהוגשו כנגדן, ופועלת בהתאם להגבלה שנקבעה בתקנות הפיקוח.

המשיבה טוענת כי פעלה בהתאם לתקנות הפיקוח, בקשר עם מתן גילוי מלא למבוטחים במהלך המשא ומתן לכריתת הסכמי הביטוח ובפוליסה לגבי סכום דמי האשראי שנגבה, בכפוף לקשיים המעשיים הכרוכים ביישום הוראות התקנות בפועל לגבי מקרים מסוימים.

כמו כן דחה את טענת המבטחת כי אין להפעיל את סעיף 28א בחוק חוזה ביטוח בשל כך שהמבוטחת היא חברה בע"מ ושעל כן אין מדובר ב"ביטוחים אישיים".

...

המשיבה תשלם שכר טרחה לב"כ המבקש בסך 1,401,013 ₪.

המשיבה תשלם גמול בסך 100,000 ₪ כגמול מיוחד למבקש בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק.

בבקשותיהם בתיקים המונחים להכרעה, עותרים המבקשים לאשר להם להגיש תובענות ייצוגיות כנגד חברת דואר ישראל בע"מ, חברת בנק הדואר בע"מ וחברות המימון, ישרכרט מימון בע"מ, לאומי קארד בע"מ וסילבר א.צ. ניהול (2012) בע"מ. בבקשות נטען כי בנק הדואר וחברות המימון פעלו בנגוד לדין ותוך הפרת הוראות חוק שונות ובהן חוק הדואר, התשמ"ו - 1986, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1983 וחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981.

נטען גם כי העיסקאות מהוות התניית שירות בשירות בנגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981.

על מנת לייעל את ההליך, לצמצם בהוצאות נהולו ולמנוע ניהול הליכי סרק, נקבע בחוק תובענות ייצוגיות כי ההליך יתנהל בשני שלבים עקריים; הראשון, שלב הבירור המקדמי, בגדריו מחליט בית המשפט האם לאשר למבקש להגיש את התובענה הייצוגית בשם חברי הקבוצה; והשני, שלב בירור התובענה לגופה (ראו על פיצול ההליך לשניים ועל הטעמים לפיצול: רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5/7/2012); א' קלמנט ור' רונן "בחינת עילת התביעה וסכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט מ"ב 5 (תשע"ט); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1387 (מהדורה 12) (2012)).

...

טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, הגעתי למסקנה כי המבקשים לא השכילו להצביע על עילות ראויות לבירור, לא כל שכן לא הצביעו על כך כי קיימות שאלות מהותיות המשותפות לכל חברי הקבוצה.

כמובן שאין בכך לשלול את האפשרות של כל מי שהוטעה לחשוב כי עסקת המימון היא שונה מזו שבוצעה בפועל, לנקוט בהליך מתאים לקבלת פיצוי על נזקיו, ככל שנגרמו לו. אשר על כן, אני דוחה את בקשת האישור.

בסעיף 19 לכתב התביעה טען, כי "[...] היו חודשים בהם הנתבעת ומנהליה ניכו משכרו של התובע אך לא העבירו את הכספים כלל לחברת הביטוח" ובסעיף 22 לכתב התביעה הוסיף: "בכך הנתבעים לא רק שפגעו בזכויותיו של העובד, אלא אף שלחו יד בכספו. מדובר בעבירה לפי חוק העונשין המקימה עילה אישית כנגד מינהלי החברה [...]" (ההדגשות במקור – א.ש.).

מדובר על מעשי מירמה וגזל ובהתנהלות בנגוד לחוק ובמימון דק, תוך כדי נטילת סיכונים שאינם סבירים, בנגוד לאינטרסים של החברה, וקיים בלב המשיב חשש שגם אם תביעתו תיתקבל, הוא יעמוד מול שוקת שבורה; (3) בהתאם לפסיקה שהתפתחה בבתי הדין לעבודה, לעובד יש מעמד של נושה מיוחד והפנה לע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון נ' חיים פלזן צופן מערכות בע"מ. בהמשך הפנה המשיב לפסקי דין נוספים באותו נושא, לרבות לפסק הדין שניתן בע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נגד החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, שם הורה בית הדין על הרמת מסך ההיתאגדות משהוכח שהמעסיק שלח יד בכספי העובדים שלו; (4) המבקשים פעלו בנגוד לחוק ואף הודו, במסגרת הסדר אכיפה מינהלי, כי ביצעו 3 הפרות של הצעה ומכירה לציבור של ניירות ערך על פי תשקיף כזפרסמו את הפרויקטים שלהם לציבור הרחב, וכי הטעו את רשות ניירות ערך.

לפיכך גם שילם כל אחד מהם 150,000 ₪ באופן אישי (נספח ב' לתגובה); (5) כנגד המבקשים אף הוגשה תביעה ייצוגית ע"י משקיעים שגוייסו, בעילה של הפרת חוק ניירות ערך על ידם, הפרת חובות חקוקות ורשלנות, תוך גרימת נזק למשקיעים (נספח ג' לתגובה).

...

אשר להכרעתי אקדים ואציין כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן, ואקדים ואניח את התשתית המשפטית הרלווטית שלאורה אבחן את הבקשה.

למותר לציין, כי על המבקש-התובע יהיה להניח תשתית ראייתית לטענתו, לפיה המבקשים ידעו או כי היה עליהם לדעת מתוקף תפקידם, כי נוכו משכרו סכומי כסף שיועדו להפקדה בקרן הפנסיה, ולא הועברו ליעדם, וכי מדובר במקרה המתאים מבחינה עובדתית למקרים שתוארו בפסיקת בתי הדין מקום בו הוחלט בסופו של דבר על הרמת מסך מלאה או חלקית (ראו בעניין זה: ע"ע 21196-05-18 שון נ' קאהן-לינדר (7.8.20)).

הבקשה נדחית אפוא והמבקשים ישלמו, ביחד ולחוד, למשיב את הוצאותיו בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

פעולת הנתבעת (כמנהלת ההסדר) מוסדרת בתקנות ביטוח רכב מנועי (הסדר ביטוח שיורי ומנגנון לקביעת התעריף), התשס"א – 2001 פעילות זו החליפה את ההסדר שקדם להקמתה (בשל השינויים שהיו בעקבות חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת מעבר והוראות לענין אבנר), תשנ"ז-1997.

החלטה זו (שאישרה הגשת תביעה יצוגית כנגד חברות הביטוח, בשל הארכות אוטומאטיות של פוליסות) הורחבה במסגרת ע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' חברת איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (2020).

לסיכום – הנתבעת הנה בעלת תפקיד צבורי, היא מנהלת הסדר שהוקם על מנת למנוע מצב בו אדם לא יכול להוציא פוליסת ביטוח לכסוי פגיעות גוף בשל שימוש ברכב מנועי, היא נועדה למנוע מנוהגים לנהוג בנגוד לחוק, היא משווקת ישירות את הפוליסות ולכן הנה משמשת גם כ"סוכן ביטוח" וחוזר 2014 הוחל עליה במפורש ומטיל עליה חובת הודעה.

...

לפיכך הנני קובע את הנזקים כדלקמן כאב וסבל – לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 – 32,000 ₪.

בנסיבות אלו, טענת התובע (שהפנה לתחשיב מטעמו) להפסד חודשי לפי 470 ₪ (שהינה כ3% מהכנסתו) הינה סבירה ואני מקבל אותה ומשכך ההפסד (עד לגיל 70, כעצמאי) הינו 85,000 ₪.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 115,945 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והחזר האגרה ששולמה.