הם לא רצו לעזוב והוא רימה אותם, לכן אמר לו שהוא לא יעזוב ולא ישלם כחודשיים נותר שם מבלי לשלם ובסוף סיימו את העניין בלחיצת ידיים וסיכום שלא יהיו תביעות הדדיות.
הוא מיפרט אודות פגישת התובע והנתבע 1 ומספר כי התובע ידע אודות מטרת השכירות וכי גם הוא לא ידע שמטרת השכירות הנה "מתבן" למרות שמדובר בתנאי מהותי בהסכם ובאיסור של ר.מ.י.
מחקירתו הנגדית עלה כי הוא בסך הכל עובד שכיר.
מאחר ועל פי חוזה השכירות שהו הנתבעים במושכר מחודש ינואר 2013 ועד לחודש אפריל 2015, לא ניתן לתבוע מהם תשלומים מעבר למועדים אלו, כך שיש להפחית מסכום התביעה את החיוב של רמ"י לשנים 2011 ו-2012.
הוכח מעדות התובע כי ידע מה עסוקם של הנתבעים, אך הדבר לא הפריע לו.
למעשה התרשמתי כי כל הצדדים ידעו והתנהגו כשוכרים ומשכיר בתחום העיסקי, כי כל הצדדים היו מודעים לסיכונים, וכי היה מדובר בחוזה בלתי חוקי הנוגד את תקנת הציבור, על מנת להתל ברמ"י ולאפשר לתובע להפיק רווחים מהשכרת המחסן ולנתבעים להנות משכירת המחסן בדמי שימוש מופחתים.
...
לאור העובדה שסבור אני שהצדדים אל אמרו את כל האמת בטיעוניהם ובעדויותיהם בבית המשפט והעלימו פרטים מבית המשפט, לא מצאתי להתערב ולהפעיל שיקולי צדק במקרה זה.
הנתבעים הסכימו לתנאי שניתן יהיה לפנותם באופן מיידי ואכן התפנו תוך זמן קצר, וכפי שהעידו, נהגו לשכור במשך שנים מחסנים במושב.
מכאן אני סבור כי לקחו על עצמם הסיכון שהשקעותיהם תרדנה לטימיון במודע וזאת תמורת דמי שכירות נמוכים.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעים.
