תביעות הדדיות בגין לשון הרע בין בני זוג עובדי עיריית חיפה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 13609-01-13 סמנדיאוב ואח' נ' בק ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופת איילת הוך-טל התובעת (הנתבעת שכנגד) זיוית סמנדיאוב ת.ז. 305294191 הנתבעים(נתבע 1-התובע שכנגד) 1. **** בק ת.ז. 21916226 2. נענע 10 בע"מ ח.פ. 513910869 - נמחקה 3. ישיר מדיה פלוס בע"מ ח.פ. 514313527 פסק דין

עסקינן בתביעה כספיות הדדיות בגין הפרת הבטחת נישואין ופירסום לשון הרע.

על רקע ראיון זה, התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע בגין הפרת הבטחת נישואין ובגין פירסום לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע) וכנגד הנתבעת 3 בגין פירסום לשון הרע.

למעלה מן הדרוש נזכיר כי עדות של אם וביתה תיחשב על דרך הכלל כעדות יחידה (ראו ההלכה שנקבעה בע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 56 (1980) לגבי עדויות בעל לאשה, אשר הוחלה גם על אב ובת בת"א (קריות) 3210/06/14 אלרה ישייב נגד עריית עכו, (פורסם במאגרים, 26.05.15) בס' 18).

מנגד, התובעת טוענת כי באותו מעמד הנתבע כרע ברך והציע לה נישואין שלאחריה מיד התקשרו בני הזוג למשפחותיהם להודיע על האירוסין והחלו בתכנון החתונה.

...

לאור האמור, ומכיוון שאין המדובר באמירה המהווה משום לשון הרע, דין התביעה גם במישור זה להידחות.

לסיכום דין התביעות להידחות הדדית.

התובעת תשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪ לנתבע מס' 1 ובסך של 7,000 ₪ לנתבעת מס' 3.

מבוא ואקדמות מילין; בפני תביעות הדדיות הנסבות על הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן : "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") אשר מייחס כל אחד מן הצדדים לצד השני.

בתאריך 3.3.05 בעת שהתקיימה ישיבת ועדת תסקירים בסניף מחוז חיפה של משרד הרווחה במהלכה הישתתפו נציגות המקלט, אשר ביקשו משומר הבניין לבדוק האם התובע עזב את הבנין בתום הישיבה וזאת בכדי ליצור מצג שקרי לפיו נשקפת להן סכנה מהתובע (סע' 19 לכתב התביעה).

בדו"ח ועדת מכון קרן מיום 10.12.06 אשר היתכנסה על פי חוק הסעד בכדי לבדוק האם בנו של התובע (שהיה בן 8) מוגדר כמי שיש לו קשיי התפתחות או חמור מכך, ולשיטת התובע, הוציאה דו"ח במסגרתו נקבע כי בני הזוג פרודים עקב אלימות קשה מצד התובע, כאשר הדו"ח הסתמך על דו"ח מחלקת הרווחה בעריית הרצליה אשר הנתבעת עמדה בראשה (סע' 28 לכתב התביעה).

" בהתאם להלכה הפסוקה, ניתוח פירסום במסגרת עוולת לשון הרע נעשה במהלך בן ארבעה שלבים אשר סוכמו בפסק דינו של כבוד השופט הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 , 568 (להלן: "הילכת שוקן"): "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר(39) בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1ו – 2 ...השלישי ,בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות (פרשת אמר (1), בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטוייים המהוים לשון הרע, על הקפן של ההגנות המנויות בחוק על סוגיית הפיצויים". בהקשר זה, השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002).

...

בנסיבות אלו, משעה שמחד הוכחה כוונה לפגוע ומאידך הפרסום הוסר על ידי הנתבעת, הרי לאחר ששקלתי בדבר שוכנעתי כי יש להעמיד את הפיצוי על סך 75,000 ₪.

סוף דבר: אשר על כן, אני דוחה את התביעה הראשית ומקבלת את התביעה שכנגד.

בהתאמה – הנני מחייבת את התובע הוא הנתבע שכנגד לשלם לנתבעת היא התובעת שכנגד את הסכום 75,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נראה כי מדובר בתביעה שיסודה בבסיס אמוציונאלי משמעותי מבחינת התובעת, אלא שמהוה בבחינת "אילן גבוה" להיתלות בו. כאמור, אין מחלוקת כי יחסי בני הזוג צוקרמן עלו על שרטון כבר בחודש יוני 2005, עת עזב מר צוקרמן את ביתם המשותף בחיפה.

בין בני הזוג התנהלו הליכים משפטיים ממושכים, עד לגיבוש הסדר שקבל תוקף של פסק דין בעמ"ש 54401-01-11 (מחוזי חיפה) מיום 26.5.11.

מכל מקום, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת, בהתנהלותה הנטענת, פגעה בפרטיות התובעת או מי מבני ביתה על פי ההגדרות המובאות בחוק הגנת הפרטיות , התשמ"א -1981 ואף לא כי השפילה, ביזתה או פגעה בתובעת, כמשמעות הדברים על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965.

דו"ח חלקי של היחידה לאישות ואפוטרופסות בעירית חיפה אשר צרפה התובעת לתצהירה (נספח 5) מעיד על כך ש "...חיה בנפרד מרונן מזה 6 שנים וזאת על רקע זוגיות שהתערערה.. לדעתה, רונן מעולם לא היה מעורב בגידול ילדיו והוא חי את חייו ללא קשר זוגי משמעותי לאורך שנים...לדבריה, רונן עזב את הבית וחי במלון בין השנים 2005-2007 ...". עוד נרשם בדו"ח, לכאורה מפי התובעת, כי "...מתארת את רונן כאדם קשה, קמצן, שתלטן ואגואיסט שאינו בנוי לחיי מישפחה. היא סיפרה שהיו מוכרים בשרותי הרווחה בכרמל בזמן חייהם המשותפים וכי רצו להוציא את הילדים מהבית על רקע המצב המשפחתי המורכב והעובדה שהילדים היו חשופים לסכסוך המתמשך בין הוריהם..." טרונייתה העיקרית של התובעת כלפי הנתבעת בהליך זה היא כי "נטפלה" דוקא לבן זוגה, אדם שנימצא אמנם בהליכי פירוד, אך עודנו נשוי רשמית.

התובעת לא הציגה כל ראייה לכך שמר צוקרמן לא עמד במחוייבותו הכספית כלפיה ו/או כלפי הילדים ופסק הדין שניתן בבית משפט לעינייני מישפחה בארבעת התביעות ההדדיות מיום 16.12.12 דוקא מצביע על העובדה שמר צוקרמן נשא בתשלומים שהושתו עליו בהתאם להחלטות המחייבות שניתנו בעיניין הצדדים.

...

הנתבעת טוענת כי דין התביעה כנגדה להידחות מכל וכל, תוך חיוב התובעת בהוצאות לדוגמא.

דיון והכרעה דין התביעה להידחות.

יפים לעניינו דברי כב' השופט עמית בע"א 8489/12 פלוני נגד פלוני (פורסם במאגרים) מיום 29.10.13 : "...המשפט אינו מכיר בעוולת ניאוף ביחסים בין בני הזוג עצמם...ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים..." ובהמשך שם – "..ראוי לציבור המתדיינים בארצנו, אשר הולך וגדל עם השנים, להפנים כי ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב. קשה להלום כי בשם ההגנה על הפרטיות ושמירה על המרקם המשפחתי, המשפט ייכנס ברגל גסה למרחב הפרטי-אינטימי ביותר של בעלי הדין, במסגרת הליך משפטי שפגיעתו בפרטיות עלולה להיות אף קשה מהפגיעה בפרטיות מושא התביעה. עצם האפשרות להגיש תביעה מעין זו שבפנינו, עלולה לתמרץ את הצד הנבגד לאסוף ראיות בדרכים פסולות לצורך הגשת תביעה כנגד צד שלישי..." לסיכום - דין התביעה להידחות.

לתביעה שבפניי קדמו התדיינויות משפטיות בין בעלי הדין, וביניהן תביעה שהגישו התובעים כאן נגד הנתבעים כאן בפני המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה בתיקים 144/12 ו-274/12.

אפתח בציטוט פסקה 1 מפסק דינה מיום 27.6.2013 של המפקחת הבכירה צ' פייגנבוים בתיקים אלו: "אני מוצאת לפתוח את פסק הדין באמירה הבאה: העוינות העמוקה השוררת בין הצדדים המתדיינים היתה תמוהה בעת הביקור במקום, לנוכח הסביבה השקטה והאיכותית וכן לאור מיעוט הדירות ונקודות ההשקה ביניהן, ותמוהה עוד יותר לאחר התרשמותי מהעדים שהתייצבו בפניי: כולם אנשים איכותיים, נורמאטיביים. אפשר שפער הגילים ביניהם, מה שמשליך על השוני בצרכים, הוא העומד בבסיס חוסר האמון הכל-כך עמוק שנחשף כאן, בהליך שמעלה מחלוקת איזוטרית. מכל מקום, משהתגלגל ההליך לאן שהתגלגל שומה עלי להכריע במחלוקות שעולות ממנו ..". רקע התובעים (בני זוג בשנות השמונים לחייהם) הנם בעלים של דירה בקומת קרקע בבית שברחוב הנריאטה סאלד 22 בחיפה, הרשומה כתת חלקה 1 בחלקה 5 שבגוש 12515, ולה 1/4 חלקים ברכוש המשותף.

התובע והנתבעים הדדית לא יטענו אחד כנגד רעהו על שימוש ברחבה הצמודה לדירתם המהוה רכוש משותף".

בנוסף נטען לאורך שנים הגישו התובעים נגד הנתבעים תלונות שוא (מכתב תלונה מיום 10.6.2019 למחלקה לפיקוח על הבנייה בעריית חיפה, מכתב מיום 9.4.2018 לאגף לרשוי בנייה בערייה ומכתב מיום 30.10.2017 למחלקה לרשוי בנייה בערייה) מתוך כוונה זדונית לפגוע בהם, ואשר עולות כדי פרסומים של לשון הרע.

...

מאחר והתובעים שכנגד לא הביאו ראיות לגובה הנזקים שנגרמו להם בגין ההפרות הנטענות, תביעתם בגין רכיב סעד זה נדחית.

התובעים שכנגד לא עמדו בנטל זה, ולכן אני דוחה את תביעתם לפיצוי בגין שלושת הפרסומים שתוארו לעיל.

לאור המפורט לעיל, נדחית אף התביעה שכנגד.

גב' בן שלום ומר שמלצר נמנים על צוות העובדים של אגף זה. התנהלות פנימית של המחלקה ואנשיה הובילה למתחים בין עובדי המחלקה ובינם לבין עובדי עירייה אחרים, הובילה להערות ותלונות הדדיות וחלק מהן הפך להיות נשוא התביעות הנתונות להכרעה בפניי היום.

הפרסומים האחרים הרלוואנטיים לעניינו בוצעו לאחר יום 21.2.2008, עת ניתנה תשובת מנהל אגף משאבי אנוש וארגון בעריית חיפה לפיה תלונת מר שמלצר בנוגע להצהרות גב' בן שלום על שימוש ברכב שאינו בבעלותה נבדקו ונמצא כי אין בהם ממש ולאחר יום 3.3.2008 עת נשלח למר שמלצר מכתב המתרה בו לחדול מפרסומים המהווים לשון הרע כנגד בני מישפחת בן שלום.

לו הוגשה תביעה בגין לשון הרע ע"י בודקי התלונות היה מקום להעלאת הגנה זו ואולם אין לה מקום בתביעת בני הזוג בן שלום עצמם.

סעיף 4 לפקודת הנזיקין (החל בתביעות לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק) קובע כי: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר – דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". ההתבטאות של מר שמלצר כלפי גב' בן שלום לפיה היא השיגה תקן רכב במרמה תוך ניצול מעמדו של מר בן שלום בערייה ולו לאחר שמר שמלצר ידע כי תלונתו נבדקה ולא נמצא בה דבר, התעקשותו של מר שמלצר על דבר המרמה וניצול הקשרים המשפחתיים תוך הרחבת מעגל הנמענים והגבת תכיפות התכתובות, כל אלו לטעמי חרגו מגבולות "התבטאות של מה בכך". בודאי נכון הדבר כאשר כפי שכבר הובהר לעיל כי משלב מסוים פעל מר שמלצר מתוך ידיעה ברורה שאין בסיס לטענותיו לאור בדיקתן על ידי הגורמים המוסמכים.

...

בוודאי נכון הדבר כאשר לא הוכח כי נגרם למר שמלצר נזק כלשהו כתוצאה מהאמירה הנ"ל ולא נסתרו הטענות כי מר שמלצר מושעה מעבודתו בגין קובלנות אחרות שהוגשו נגדו ללא כל קשר לאמירה הנ"ל. VII לאור כל האמור לעיל דין התביעה שכנגד להדחות.

סיכום לאור כל האמור אני מקבלת בחלקה תביעת התובעים ודוחה התביעה שכנגד.

הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים סך של 15,000 ₪ וכן סך של 7,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. כן ישיב הנתבע לתובעים הוצאות ששולמו על ידם אם שולמו בגין אגרה ועדים בצירוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה ועד התשלום בפועל.