תביעות ארנונה של עיריית ירושלים נגד מחזיקת נכס ברחוב יפו

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32975-08-15 עירית תל-אביב-יפו נ' דברי הימים מסעדות בע"מ ואח' לפני כבוד השופטת כוכבה לוי התובעים: עירית תל-אביב-יפו על ידי בא כוחה עו"ד דוד ששון הנתבעים: 1.דברי הימים מסעדות בע"מ 2.טלי ענבל זלינגר בא כח הנתבעת 2 – עו"ד איילת שילה פסק דין

בפני תביעה כספית בגין חוב ארנונה שהגישה התובעת , עריית תל אביב כנגד הנתבעת 1 , מחזיקה בנכס וכנגד הנתבעת 2 מנהלת ומחזיקת 100 אחוז ממניות הנתבעת 1.

החוב: על פי כתב התביעה מסתכם חוב הארנונה הנתבע לסך של 201,208 ₪ זאת בגין החזקת שני נכסים – נכס ברחוב ריבל 22 בסווג בית קפה ומסעדה ונכס נוסף ברחוב ריבל 22 בסווג מחסן.

ברע"א 4302/16 עריית ירושליים נגד צבי פרידמן נפסק חד משמעית מאפריל 2018.

...

התוצאה היא שתביעת התובעת שהוגשה באיחור ניכר, לאחר שחלף המועד לעניין התיישנות – התישנה!.

התוצאה היא שדוחה את התביעה.

במסגרת התביעה שנדונה בבית המשפט קמא עתרה התובעת לחייב את המשיב (הנתבע 2 בתביעה) ואת חברת עדו-בר בע"מ (הנתבעת 1 שם, ולהלן – החברה או הנתבעת) בתשלום חוב ארנונה בסך כ-90,000 ₪ (במועד הגשת התביעה), עבור השנים 2012-1011, בקשר לנכס ברחוב יפו 35 בירושלים.

בפסק הדין, הדוחה את התביעה, אשר ניתן לאחר שמיעת ראיות ודיון בטענות הצדדים, קבע בית המשפט הנכבד קמא, כי "הוכח הרבה מעבר למאזן ההסתברויות, כי בתקופה הרלוואנטית לתביעה, בשנים 2012-2011, הנתבעת לא החזיקה בנכס, אלא חברה אחרת של התובע – תשד"ר, שהיא אף הבעלים של הנכס, אשר השכירה אותו לגב' יואב, מבלי לדיווח על השכירות לעירייה". בית המשפט קמא היה ער הן לחובה הקבועה בסעיף 325 בפקודת העיריות (נוסח חדש), שעל-פיה חלה על מחזיקים חובה לדיווח על החלפת מחזיקים, אולם הוא מצא לנכון להחיל במקרה הנידון את החריג לחובה זו, וזאת בין השאר, מהטעם שניתן לגבות את החוב מהמחזיק בפועל.

באשר לשאלת חיוב המשיב בתשלום חוב הארנונה מכוח סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, מסקנת בית המשפט קמא בפסק דינו הייתה, כי אין מקום להטיל על המשיב חיוב זה. כאמור בפסק הדין, "אין מקום להטיל חיוב אישי כנגד הנתבע לתקופה הרלוואנטית ... זאת משום שהוכח כי הנתבעת לא החזיקה בנכס בתקופה זו, אלא חברה אחרת של הנתבע, בעלת הנכס, אשר השכירה אותו לצד אחר, אך לא דיווחה על השכירות, ולפיכך היא זו שנושאת בחיוב הארנונה בגין תקופה זו, בתור הבעלים ובעלת הזיקה הקרובה לצורך חיוב בארנונה". כך או אחרת וכאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, אין עוד מחלוקת על כך שחוב הארנונה נושא התובענה שבעניינה הוגש העירעור, סולק עוד בטרם ניתן פסק-דינו של בית המשפט קמא.

...

לאחר עיון בפסק-דינו של בית המשפט קמא, לאחר קריאת טענות הצדדים, עיון בתיקי המוצגים ושמיעת באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים ביום 18.7.2018 וכן לאחר עיון בהשלמת הטענות שהוגשו מאז דיון זה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין ממש בערעור הנדון.

כל זאת מהנימוקים הבאים: ראשית, ככל שהדברים אמורים בפסק-דינו של בית המשפט קמא, נמצא כי יש לדחות את הערעור על יסוד תקנה 460(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הערעור נדחה.

רקע התובעת היא תאגיד רשום אשר בבעלותו מספר נכסים ברחוב יפו 216 בירושלים, לרבות תת חלקה 8 (להלן- המחסן).

משלא שולם חוב הארנונה, הגישה עריית ירושלים תביעה נגד התובעת (ת"א 14850-07-14; להלן- התביעה הקודמת), במסגרתה עתרה מבית המשפט לחייב את התובעת בתשלום דמי ארנונה בגין נכסיה, לרבות המחסן נשוא התביעה שבפניי שהושכר על ידי מרציאנו.

מששילמה התובעת את החוב לעריית ירושלים, בהתאם להסכם הפשרה, זכאית היא לתבוע את מרציאנו בגין חוב זה. התובעת טוענת עוד כי מרציאנו הוא שהחזיק במחסן בתקופה הרלבנטית, ומשכך היה עליו לשלם את דמי הארנונה שחלים על הנכס.

...

בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי כי ההגנה עמדה בנטל להוכיח אחרת, ובוודאי שאין בהסכם השכירות שהוצג על ידי ההגנה, שהינו כאמור העתק של העתק, כדי לשנות מקביעה זו. משכך אני קובעת כי מרציאנו חייב בתשלום דמי הארנונה ששילמה התובעת לעיריית ירושלים על פי הסכם הפשרה נשוא התביעה הקודמת.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה: הנתבע ישלם לתובעת סך של 59,829 ₪ (הכולל את הקרן שהושתה על התובעת במסגרת התביעה הקודמת, שכ"ט ששילמה במסגרת התביעה קודמת וכן את החלק היחסי בתשלום האגרה).

בגין הליך זה ישלם הנתבע לתובעת הוצאות כוללות בסך 5,000 ₪.

הנכס הראשון, ממוקם ברחוב יפו 63 בירושלים ומצוין ברשומי הערייה כנכס שמספרו "135". תקופת החוב הנטען בגין הנכס הראשון, היא לשנים 2003-2004.

לא זו אף זו, לטענת הנתבע, כאמור, לא נשלחה התראה כדין בטרם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר בלישכת ההוצאה לפועל, והתובעת אף בוששה לפעול במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כך שלמד על הגשת התביעה נגדו רק בשנת 2016, עת הומצאה לידיו אזהרה.

ואולם, מחדל זה של הערייה בא אל פיתרונו בכך שהתאפשר לנתבע, כאמור, להגיש תצהיר נוסף מטעמו, לאחר הגשת תצהיר הערייה (ברגיל מוגשים תצהירי הצדדים בתביעה בסדר דין מהיר בו זמנית), ואינני סבור, נוכח פיתרון זה, כי נגרמה פגיעה דיונית או מהותית בנתבע כתוצאה מהאיחור בהגשת המסמכים.

כל זאת, מעבר לעובדה הבסיסית, שלפיה כמי שהחזיק בנכס למשך תקופה מסוימת, היה על הנתבע לדעת, כי עליו לשלם ארנונה בגין אחזקתו בנכס בתקופה זו. הנתבע טען גם כי רשומי הערייה לקו בהתעלמות מכך ששינה את שם משפחתו, מ"אסולין", ל"מאור", כך שלא ניתן ליתן בהם אמון.

...

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות בכל הנוגע לנכס הראשון האמור, וזאת מבלי להידרש לטענות הנוספות שהעלו הצדדים לגביו.

ואולם, בשים לב לכל האמור לעיל, בנוגע לדחיית טענת השיהוי ולמודעתו לכאורה של הנתבע לקיום החוב, ולכך שהנתבע, כמי שהחזיק לכאורה בנכס השני בתקופה האמורה, נשא באחריות לשלם ארנונה בגינו במועד (או לשאת בתוצאות הנובעות מהפרת חובה זו), דין טענה זו אף היא להידחות.

סיכומו של דבר, התביעה נדחית בנוגע לנכס הראשון ומתקבלת בנוגע לנכס השני.

הנתבע ישלם לתובעת, סך של 4,794 ₪, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980, ממועד הגשת התביעה ללשכת ההוצאה לפועל ועד למועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 750 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה שהוגש להוצאה לפועל, הנתבעת מחזיקה בנכס ברחוב אלמליח בירושלים.

המועד שבו נוצרת עילת התביעה לגביית חוב ארנונה הוא האחד בינואר של כל שנת כספים (ע"א (חי') 4170/07 סיסו נ' עירית קרית אתא (24.6.2008); ע"א (ת"א) 1662-02-14 עירית תל-אביב-יפו נ' בית-און, שם טוב שותפות משרד עורכי-דין (30.3.2015)).

לו היתה הערייה מגישה נגד סוויסה תביעה לתשלום חובותיו כלפיה, והוא היה מעלה טענת היתיישנות, לא היתה הערייה יכולה להיתגונן כנגד טענה זו בטענה לפיה היא פנתה אליו במכתבי התרעה שונים, או כי הוא היה מודע לחובו לעירייה".

יש להוסיף ולציין כי התובעת היתה מודעת היטב לכתובות השונות של הנתבעת והגרוש, הן כעולה ממכתביה של הנתבעת לתובעת עוד בשנים 2008 ו-2009, והן לאור שינוי המחזיקים שנעשה בספרי הערייה החל מיום 31.12.2012 במסגרתו נרשם הנכס מושא התביעה דנן על שם הנתבעת בלבד.

...

אני סבורה כי תיאור הדברים לעיל מעמיד טענה של שיהוי כנגד התובעת.

לאור האמור אני סבורה כי יש לקבל את טענת השיהוי במלואה.

סיכום המסקנה היא כי הן לאור טענת ההתיישנות, בנוגע לחוב הארנונה בגין השנים 2007 ו-2008; והן לאור טענת השיהוי, יש מקום לדחות את התביעה במלואה.