בתביעה הראשונה המשיב טען, כי ביום 4.3.2014 במהלך מעבר מבית סוהר אחד למישנהו אבד לו תיק ובו בין היתר: שעון יד של ראדו, פרטי לבוש של חברות מותגים מובילות, שני זוגות נעליים, מגבות, כלי מיטה מכונת תספורת, דיסקמן ודי.וי.די (להלן: "הציוד").
המבקשת טוענת כי למעשה פסיקת בית המשפט קמא משמעותה שניתן יהיה לפסוק פיצוי לאסיר בגין אובדן ציוד בין כותלי הכלא, כאשר הוא אינו נידרש להוכיח כי אכן אבדו לו פריטים מסוימים, או כי פריטים מסוימים היו ברשותו ואינם; וכאשר אותם פריטים שטוען המשיב שאבדו לו הנם חפצים האסורים בהחזקה בכותלי בית הסוהר, או שהם הושגו בדרך אסורה.
בית המשפט סמך את מסקנתו כי אבד למשיב הציוד לו הוא טוען בעיקר על סמך עדותו של המשיב עצמו, וכן על עדותו של מר יצחק פלד - אחראי אפסנאיות בכלא דקל, אשר לדבריו שמע את המשיב מתלונן על אובדן הציוד "בזמן אמת". כל אלו ייתכן ויש בהם כדי להוכיח כי אבד למשיב ציוד בין כותלי הכלא בעת שהועבר מבית סוהר אחד למישנהו, אך לא מעבר לכך.
...
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות המבקשת והמשיב, עיינתי בתיק בית המשפט קמא ובכתבי הטענות, החלטתי לפעול לפי סמכותי בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, 1984-תשמ"א, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולקבלו, כאשר לא ראיתי צורך בקביעת דיון במעמד הצדדים, שכן המדובר בבקשה הנוגעת לאופן הסקת מסקנות בית המשפט מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו.
על אף האמור, מצאתי כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט שלערעור מן הטעמים שיפורטו להלן:
מעיון בעדויות ובראיות שהוצגו לבית המשפט קמא ומן הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידו עולה כי המשיב – התובע - לא הוכיח את תביעתו.
נוכח כל האמור אני מקבלת את הבקשה, מבטלת את פסק הדין של בית המשפט, וקובעת כי המשיב לא הוכיח את התביעה שהגיש לביהמ"ש קמא ועל כן יש לדחותה.
