תביעה של עו"ד נגד לקוח לשעבר בגין חוב

התובע הנו עו"ד במקצועו, ואילו הנתבע, הוא לקוחו לשעבר.

התביעה שבפניי היא בגין חוב שכר טירחת עו"ד. יצוין כבר עתה, כי בין הצדדים אין הסכם בכתב, בעבור השירותים המשפטיים שנתן התובע לנתבע.

באשר לתביעה לפירוק שתוף, זו הוגשה על ידי גרושתו של הנתבע, כנגד הנתבע, ותיק זה נמצא בטיפולו של עו"ד אחר.

...

המסקנה היא כי התשתית הראייתית חסרה, ולא תומכת בהיקף החוב הנטען על ידי התובע (8,500 ₪) ועל כן התביעה לא יכולה להתקבל בהיקפה הנטען.

בנסיבות אלה, בשים לב להיקף החומר המעיד על הטיפול של התובע בנתבע, שעיקרו כאמור לעיל, ובשים לב למשך הזמן בו טיפל התובע בנתבע וטיב ההליכים בהם טיפל, סבורני, כי נותר חוב שכר טרחה, בגין הטיפול המשפטי, אם כי בהעדר תשתית ראייתית, המגבה את החוב האמור באופן מלא ואת טיבו של הטיפול המשפטי, אקבע את יתרת החוב על דרך האומדנא.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של – 2,500 ₪.

גם על פי פסיקת הערכאות שדנו בנושא, נקבע כי עו"ד אינו זכאי לתבוע את לקוחו לשעבר בגין חוב שכר טירחה הנובע מהתקשרות שעילתה טרם מתן צו הכנוס, שכן חוב זה נכלל בגדר החובות עליהם חל צו ההפטר.

על פי הפסיקה, מעמד עוה"ד של החייב בהליך הפש"ר הוא כמעמד כל נושה אחר וחוב החייב כלפי הוא חוב בר תביעה (רע"א 6764/15 איתן ארז (המנהל המיוחד) נ' ישראל קרויז, פורסם בנבו).

משמע, הקביעה שהחוב היה בר תביעה במסגרת הליך הפש"ר, בהכרח מנביעה כי לא ניתן לתבוע אותו מחוץ להליך, כל עוד לא ניתנה רשות של בית המשפט של הפש"ר. בפש"ר (חי') 53135-07-15 עינת חובן נ' הכנ"ר נדון מקרה דומה, בו ביקשה עוה"ד שייצגה את החייבים בהליך, רשות מביהמ"ש של הפש"ר להגיש נגדם תביעה כספית נפרדת לאחר שניתנו צוי כנוס ואושרה תכנית פירעון.

...

לכן, גם אם יוכיח התובע את כל הנטען על ידו, דין התביעה להדחות בשל טעמים משפטיים טהורים.

חבותם נובעת מהסדרת ההפטרים שניתנו להם, הם אלה המגבשים את החיוב הכספי שלהם על פי התביעה, ולכן דין הבקשה להידחות.

אמנם היקף השירות המשפטי ובהתאם היקף התשלומים עשוי היה להשתנות בשים לב להתמשכות הליכי פשיטת הרגל, התפתחותם וההליכים הצפויים, אך כל עוד השירות נובע מאותה התקשרות ראשונית, שנערכה טרם צו הכינוס, הרי שכל התשלומים שהיו צפויים לפני הפטרו של החייב כלולים בגדר הגדרת "חוב בר תביעה" על פי הפקודה.נ" (ההדגשות שלי – נ'מ'ש') לפיכך, הרי שלאור סעיפי הפקודה שצוטטו לעיל ולאור הפסיקה בצוטטה, מנוע בית משפט זה מלדון בתביעת התובע כל עוד לא ניתן אישור לכך מבית המשפט של הפש"ר. אני מורה על עיכוב ההליך למשך 90 יום, כדי שהתובע יגיש בקשה למתן רשות להגשת תביעה זו לבית המשפט של הפש"ר. ככל שלא יוגש אישור כאמור – תימחק התביעה.

במסגרת כתב התביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשים ביום 12.7.18 נטען, כי במסגרת הסדר למול הבנק צמחו למבקשים טובות הנאה בשלושה מישורים: ראשית, סכום החוב הופחת מחוב (נומינלי) בסך 309,079 ₪ לסך 215,000 ₪; שנית, סך 165,000 ₪ שולם לבנק בפריסה נוחה בריבית מופחתת של 5% במקום ריבית הסכמית של 13.2%; שלישית, הבנק וויתר למבקשים על כל הוצאותיו המשפטיות ושכ"ט עו"ד, אשר מסתכם, לפי התעריף המינימלי המומלץ, בסך 15,033 ₪.

בהחלטתי מהדיון הורתי כך: "דיון בתיק זה היתקיים לפני ביום 4.11.18. מכיוון שדובר היה בתביעת עו"ד כנגד לקוחותיו לשעבר, איפשרתי לנתבעים שהות על מנת לקבל ייצוג משפטי וכמו כן, ניתנה ארכה בת 30 ימים להגשת כתב הגנה. בהתאם לכך נקבע מועד נדחה ליום 6.1.19. למועד הדיון לא התייצבו מי מהנתבעים. התובע שהתייצב לדיון הבהיר כי יצר עמו קשר ב"כ הנתבעים, עו"ד רוסינסקי, והודיע לו שהנתבע פונה לבית חולים ולפיכך, הוא מבקש שהתובע לא יעמוד על בקשה למתן פסק דין. נוכח האמור, לא עמד התובע על קבלת פסק דין בהיעדר אך דרש כי יפסקו לטובתו הוצאות. בהתאם לכך, נפסקו הוצאות הדיון בסך 400 ₪, וכמו כן נדחה הדיון ליום 6.1.19. רק לאחר הדיון התקבלה לתיק בית המשפט בקשה דחופה לדחיית הדיון ולצדה בקשה להגשת כתב הגנה בת 14 ימים.

המשיב טוען בתגובתו לבקשה, כי המדובר בפסק דין שניתן לגופה של התביעה, הכולל ניתוח טענות ההגנה, וכי אין המדובר בפסק דין בהיעדר, כפי שנטען.

...

בסופו של דבר, לאחר שהמשיב הגיש בשם המבקשים בקשת רשות להתגונן מפני תביעת הבנק, הושג הסדר חוב למול הבנק.

בכל הכבוד, הסבריו ותשובותיו של המשיב מקובלת עליי.

סוף דבר המבקשים לא עמדו בשני התנאים הדרושים להביא לביטול פסק הדין שניתן בהעדר סיכומים מטעמם.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

גם התביעה שהגיש עו"ד מנדל נגד לקוחותיו לשעבר בשנת 2010 מהוה, כשלעצמה, הודאה על נתוק הקשר ביניהם.

מישור יחסי האמון שבין עורך הדין ללקוחותיו: החובה לנקוט, בנסיבות שעל הפרק, בצעד אקטיבי מול הלקוחות עובר לדרישת פצויי קיום כפי שראינו הדיון בדיני החוזים הכלליים מוביל אותנו לדחייתה של התביעה.

מצב דברים זה יכול להחשב להפרה של חובות האמון של עורך הדין כלפי לקוחותיו.

...

הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה.

בנסיבות אלה נראה כי שורת הצדק מובילה לצורך בהתחשבות בשכר הטרחה הראוי, ובמאמצים שהשקיע התובע, אך נוכח היקף הסכום שבו אנו עוסקים, אקח אותו בחשבון במסגרת ההוצאות שייפסקו בתיק זה. נראה לי שכך ראוי לעשות שכן גם אם הנתבעים פנו למייצגים אחרים בכל הנוגע לקרקע, מצופה היה מהם כי ידאגו לשלם לתובע בעבור עמלו בראשית הדרך, דבר שלא עשו.

כך או כך, אינני נדרש להחליט בנושא שכן דינה של התביעה להידחות לגופה.

התוצאה התביעה נדחית.

כללי הליך זה עניינו תובענה כספית אותו הגיש התובע, עורך דין במקצועו, כנגד הנתבע, לקוחו לשעבר, בגין יתרת חוב שכר טרחה, בסך 7,500 דולר.

אף רוח הדברים אינה משקפת "אווירת משבר" והתובע חתם את מכתבו "בברכת חתימה טובה ובשורות טובות". זהו אינו מכתב של עו"ד הרואה עצמו כמי שהתפטר מייצוג ואף לא ניכר בו שמץ של רצון להרפות מקידום ענייניו של הלקוח, נהפוך הוא.

...

עצם העובדה, כי הנתבע בחר בתקופת היעדרות קצרה זו לפנות לביהמ"ש בכוחות עצמו, לא די בה כדי להוכיח דבר בעניין זה, ולא הוכח בפני, כי היתה דחיפות ממשית כלשהי בפניה לביהמ"ש בפרק הזמן הקצר בו נעדר התובע ממשרדו ושהה בכנס הנ"ל. לפיכך אני קובעת, כי התובע עמד בחובתו למתן השירות המשפטי המוסכם לנתבע, שירות זה נקטע אמנם, בטרם הושלם, אך זאת, כפי שנקבע לעיל, עקב הפסקת הייצוג ביוזמת הנתבע ולא כתוצאה ממחדל כלשהו מצד התובע.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה, כי התובע הוכיח את זכותו לקבלת שכר הטרחה הקבוע בהסכם במלואו וכי לא הוכח על ידי הנתבע טעם כלשהו המצדיק את שלילת זכותו זו לתשלום יתרת סכום שכר הטרחה, המהווה את סכום התביעה.

התוצאה היא, כי התביעה מתקבלת במלוא סכומה.