תביעה של יורש בשם עזבון

לפי הדין, כפי שהובהר בפסיקת בית משפט העליון בהקשר של המבחן להתקיימות התנאי הראשון במקרה של תביעת יורשים בשם עיזבונו של ניזוק: "... בהתקיים עמימות עובדתית בתום ההיתדיינות המשפטית לגבי הארוע הנזיקי, אין נפקא מינה אם הגורם המביא את התביעה לפתחו של בית המשפט הוא הניזוק עצמו או התובע שבא מכוחו" [רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (פורסם; 21.5.18) (להלן: "עניין רע"א 7002/17"), בסעיף 23].

...

הנתבעות לא מציעות פיצוי בראש נזק זה. בתובענה זו, בהתאם לראיות שהוצגו, ולמשך התקופה שהיתה מלווה בניתוח ובנכויות זמניות גבוהות בשנה הראשונה, אני קובע פיצוי גלובאלי לתובעים בסך 10,000 ₪.

בגין התנהלות הנתבעות 1 ו-2 בניהול הגנתן בתיק זה, באופן שחרג מהמידתיות הראויה בנסיבות של נזק שנגרם לראייה המכרעת בתיק זה המצויה בידיהם בנאמנות, כשמתברר רק לאחר שנים של התנהלות, שבהם מביע בית המשפט את תמיהתו לנוכח היעדר תצהיר שמלמד לגבי הפרטים של מה אירע לגבי הראייה המכרעת בתיק – שבעצם לא מובאת בראיות המוגשות מטעמן כל הצדקה ראויה - למחדל זה, ישלמו הנתבעות 1 ו-2 (בנוסף למקובל) הוצאות משפט לתובעים בסך של 3,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התובעים זכאים לפיצוי בסך של 93,500 ₪.

סעיף זה נועד למנוע את קפוח יכולתו של יורש להגן על זכויותיו ומכוחו נפסק בעבר כי לתביעות של יורש בשם העזבון או נגדו יש לצרף את כל יתר היורשים (ראו: ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 152 (1984); ע"א 526/89 עוואדה נ' עזבון עוואדה, פ"ד מה(5) 749, 753-752 (1991); ע"א 2447/93 מעיוף נ' אברהים, פ"ד מח(5) 206, 210-209 (1994)).

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש בהחלט מקום להטיל עליה אחריות למעשי העוולה שביצע אביה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתפה עצמה במעשים אלה לאחר שנעשו ואחריותה בהקשר זה היא אחריות ביחד ולחוד עם המעוול העיקרי על מלוא הנזק שנגרם (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 709-707 (1976); אהרן ברק "מעוולים יחד" בתוך תורת הנזיקין הכללית, 480-479, 486; עניין הילמן, 6).

בית המשפט קמא הוסיף וציין בפסק דינו כי לא הובאו ראיות לסתור את גרסתו של גבריאל, לפיה הוא ליווה את אסתר בנסיעתה לצורך החתימה על ההסכם השני עם ה-JCC אך לא היה מעורב בעריכת אותו הסכם ואין לו ידיעה אישית לגבי האמור בו. לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט קמא הנוגעות לדיות הראיות שהיו בפניו לעניין אחריותו של גבריאל ומקובלת עלי בהקשר זה קביעתו העקרונית לפיה העובדה לבדה שגבריאל נשוי לאסתר אין די בה על מנת לייחס לו את כל שידעה ועשתה אסתר.

סוף דבר מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את שלושת הערעורים ולהותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא.

פיתרון הסוגיה צריך שימצא במאפייניה הייחודיים של תביעת היורשים בשם העזבון ועל פי תכליותיהם של דיני ההתיישנות; תביעת התיחלוף אינה מקור השוואה מתאים או רלוואנטי לענייננו.

...

תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשע"א (23.12.10) בשם המערערים בע"א 9145/09: עו"ד יוחנן דביר בשם המשיבה 1 בע"א 9145/09: עו"ד יורם גורי בשם המערער בע"א 9154/09: עו"ד רחלי צוריאנו בשם המשיבים: עו"ד חסן דבא"ח פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: חוק ההתיישנות) – לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" – חלה על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שני הערעורים שלפנינו מעלים שאלה זו, על כן החלטנו לדון בהם במאוחד.

מסקנה זו מתחזקת לנוכח אופייה הדיוני של ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות.

האם יכולים הוריו לתבוע, ואם כן – עד מתי? לשאלה זו תיתכנה, באופן תיאורטי, ארבע תשובות שונות: ההורים יוכלו לתבוע במשך 17 שנה, עד המועד בו היה הניזוק מגיע לגיל 25 לו היה חי. גישה זו נדחית, כאמור, בפסק דין זה. ההורים לא יוכלו לתבוע, משום שהתביעה התיישנה.

המסקנה בדבר התוספת של 7 שנים לקטין לאחר הגיעו לבגרות מעוגנת בסעיף 10 לחוק: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". תקופת הקטינות אינה נלקחת בחשבון עבור הקטין התובע, בדומה לתקופת הפגרה עבור בעל דין – "לא תובא במנין הימים" (תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

פיתרון הסוגיה צריך שימצא במאפייניה הייחודיים של תביעת היורשים בשם העזבון ועל פי תכליותיהם של דיני ההתיישנות; תביעת התיחלוף אינה מקור השוואה מתאים או רלוואנטי לענייננו.

...

תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשע"א (23.12.10) בשם המערערים בע"א 9145/09: עו"ד יוחנן דביר בשם המשיבה 1 בע"א 9145/09: עו"ד יורם גורי בשם המערער בע"א 9154/09: עו"ד רחלי צוריאנו בשם המשיבים: עו"ד חסן דבא"ח פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: חוק ההתיישנות) – לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" – חלה על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שני הערעורים שלפנינו מעלים שאלה זו, על כן החלטנו לדון בהם במאוחד.

מסקנה זו מתחזקת לנוכח אופייה הדיוני של ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות.

האם יכולים הוריו לתבוע, ואם כן – עד מתי? לשאלה זו תיתכנה, באופן תיאורטי, ארבע תשובות שונות: ההורים יוכלו לתבוע במשך 17 שנה, עד המועד בו היה הניזוק מגיע לגיל 25 לו היה חי. גישה זו נדחית, כאמור, בפסק דין זה. ההורים לא יוכלו לתבוע, משום שהתביעה התיישנה.

המסקנה בדבר התוספת של 7 שנים לקטין לאחר הגיעו לבגרות מעוגנת בסעיף 10 לחוק: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". תקופת הקטינות אינה נלקחת בחשבון עבור הקטין התובע, בדומה לתקופת הפגרה עבור בעל דין – "לא תובא במנין הימים" (תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

יפה לענייננו קביעתו של בית המשפט העליון בסוגיה: "[...] העקרון העומד בבסיס דרישת הסכמת שאר היורשים הנו שהיורש יחד עם אחרים אינו עומד לבדו. העזבון, כידוע, הנו יחידה משפטית עצמאית. מכאן החשש שמא ייפסק הדין לטובת יורש אחד, מבלי שתשמע טענתו של יורש אחר. אמנם, תיתכן מחלוקת בין יורשים, מחלוקת הדורשת פיתרון. אך אל ליורש אחד לבצע עשיית דין עצמי בשם העזבון כולו. בעניינינו, לו אכן חפצים שאר היורשים לתבוע את זכויותיהם לפי האמור בכתב התביעה שהוגש – שומה עליהם כי ייעשו זאת" (ע"א 11085/08 ‏עיזבון המנוח אבראהים מחמד מראד נ' רשות הפיתוח, מיום 9.10.11; וגם שוחט/גולגברג/פלומין – "דיני ירושה ועזבון", סדן, 2005, ע' 204; וגם שמואל שילה – "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", 2002, ע' 344-343).

...

בית המשפט מצא עוד שאין לתת בידיהם של התובעים את הכוח המשפטי או המוסרי לנהל את התביעות, בשם המנוחה כביכול ונגד ילדיה של המנוחה.

בעקבות החלטתי מיום 8.2.23, הוגשה ביום 13.2.23 בקשה לצירוף תיק הקובלנה, על בסיס הטענה לפיה בית משפט השלום הדן בקובלנה התיר לרחל לעשות כן. בהחלטה מיום 27.2.23 דחיתי את הבקשה, בין היתר בנימוק שבית משפט השלום לא התיר את צירוף "התיק". למחרת, ביום 28.2.23 התובעים שוב "הודיעו" שפנו בבקשה מתאימה לבית משפט השלום.

בערבו של יום ועל רקע כל המנוי לעיל בפסק דיני זה, מצטרפת אני לעמדה זו. סוף דבר על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן: התביעה בתיק 8888-12-22 נמחקת.