תביעה של בנק בגין חוב לקוח

עיון בתצהיר סמארה שהוגש במסגרת בקשת רשות להיתגונן (במסגרת תביעה כספית של הבנק נגדו ונגד החברה ע"ס 398,974 ₪, ת"א 34822-10-16), מעלה כי סמארה הודה כי בחשבונות הבנק המתנהלים על שמו ועל שם החברה, קיימות יתרות חוב, אולם לא העלה כל טענה לגבי אי נכונות יתרות החוב שנטענו ע"י הבנק בתביעה הנ"ל, אלא כי לצורך כסוי החובות עמדו בפני הבנק מקורות שונים, וכי לא היה צורך מצד הבנק לנקוט בהליך למימוש השיעבוד על המיגרש, "שהנו הסעד הפוגעני ביותר בקנייני ובכבודי" (ס' 6 לתצהיר).

עיון בבקשת רשות להיתגונן שהגיש סמארה מפני תביעת הבנק בגין יתרת החוב בחשבונו הפרטי (תיק הוצל"פ 505353-11-16) מעלה כי בכל הקשור לחוב הנטען בתביעה, העלה סמארה טענה כי במסגרת הליך המימוש של השיעבוד על המיגרש תבע הבנק ממנו חיוב כפול שכן הליך המימוש כלל את יתרות החוב הן בחשבון החברה והן בחשבון הפרטי.

בהתאם לאמור בסעיף 5 לנספח א' לתצהיר מנהלת הסניף, הוסכם כי אם הלקוחות לא ייפרעו במועד פרעון כלשהוא איזה סכום שהלקוחות חייבים על חשבון סכומי ההלוואות, יהיה הבנק רשאי לחייב את הלקוחות בריבית פיגורים על כל סכום שלא נפרע בשיעור הריבית החריגה המירבית שיהיה נהוג בבנק באותה עת, הכל לפי קביעתו הבלעדית של הבנק, ממועד פרעונו המוסכם של אותו סכום ועד לתשלומו המלא בפועל.

...

אני מקבל את תביעת הבנק בתיק 24886-01-17 ומתיר לבנק להמשיך בהליכי ההוצל"פ במלואם לגביית החוב בתיק הנ"ל. בנוסף ישלם סמארה לבנק החזר אגרות בגין תיק זה בצרוף הפרשים כחוק, ויישא בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום החוב נכון להיום.

אני מקבל את תביעת הבנק בתיק 34822-10-16 ומחייב את הנתבעים בתיק זה, באופן הדדי, לשלם לבנק את הסך 245,045 ₪ בצרוף ריבית בנקאית מקסימאלית הנהוגה אצל הבנק לגבי חובות קשי גבייה ללא מסגרת אשראי וזאת החל מיום 1.4.18 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים לבנק החזר אגרות בגין תיק זה בצרוף הפרשים כחוק, ויישא בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום החוב נכון להיום.

המבקש אינו טוען שהחוב התיישן וכבר נפסק כי לעניין היתיישנות עילת תביעה של בנק נגד לקוחו בגין חוב הנוצר בשל משיכת יתר ולא נקבע לגביו מועד פרעון, המועד הקובע הוא מועד הדרישה (ראו; ד"נ 32/84 עזבון וולטר נתן ווילאמס ז"ל נ' bank Israel british (21.3.1990)).

...

ניסיון זה אינו נושא פרי ולאחר שבחנתי את כתב התביעה, את הבקשה ואת טענות הצדדים בדיון, מסקנתי היא שדין הבקשה על כל רכיביה להידחות.

טענת המבקש לאי התאמה בין סכום התביעה לבין סכום החוב בנספחי כתב התביעה ומטעם זה לכך שהתביעה אינה על סכום קצוב, אינה מקובלת עלי.

דרישה כזו יש בה לרוקן מתוכן את הליך סדר דין מקוצר ואין להיעתר לה (ראו; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390; ת.א. 22822/04 ענבי נ' בנק הפועלים בע"מ (6.7.2004); ת.א. 75351/96 בנק פועלים בע"מ נגד שרה גולדשטיין).

בעניינינו, הטענה המרכזית והעיקרית עליה מושתתת כל כולה של תביעת התובעת, היא הטענה להעדר יריבות בין הצדדים, במובן זה שבין הצדדים לא היתקיימה כל היכרות ולא היתקיימו כלל יחסים עיסקיים, ולפיכך לא סופקו לתובעת שירותים ע"י הנתבעת ומכאן שלא ניתן לחייב את התובעת בעלות שירותים אלו.

(השוו: לדוגמא המובאת בסעיף 29 לפסק הדין בעיניין השטיח המעופף בפיסקה השנייה, שם היתייחס כב' השופט גרוסקופף למקרה שבו יהיה הלקוח שתביעת הבנק נגדו התקבלה רשאי להגיש תביעה כלפי הבנק, אך זאת על בסיס עילה נזיקית נפרדת לקיומה של עוולה המקימה לו זכות לפצוי, אך אינה מאיינת את חובו כלפי הבנק שבגינו ניתן פסק הדין בהליך הראשון, גם אם ניתן לקזז את הסכומים זה מול זה).

...

וכך פסקה כב' השופטת נאור בעניין וינשטיין: ".. פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגייה..." הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסקי דין מאוחרים יותר.

עיון בתצהיר הבר"ל שהגישה התובעת כנתבעת בהליך הקודם מלמד, כי הטענות אותן העלתה התובעת בהקשרים אלו, ואשר גם אם לא נדחו במפורש בפסק הדין בהליך הקודם, הרי שגלומה בו קביעה כי הן נדחות משלא הוכחו – דומות עד זהות לטענות שהעלתה התובעת בתיק זה (ראו, למשל, סעיפים 17, 20, 22, ו – 28 לתצהיר הבר"ל, בכל הנוגע לטענות התובעת בקשר לקבלת השיקים).

סיכום לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי התובעת מנועה מהגשת תביעה זו מחמת מעשה בית דין, ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה.

התובע מעדכן כי בגין החוב בחשבון הראשון היתקבל דיבידנד במסגרת תיק הפרוק של החברה, ולכן נכון ליום 12.9.2021 עומדת יתרת החוב בחשבון זה על 1,611,821 ₪ שיש לחייב בה את הנתבעים 2-4 כערבים.

חובותיו של הבנק כלפי הלקוח נובעות בין היתר מיחסי הכוח בין הצדדים: "הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח, כמו גם את עוצמת ההשפעה הנודעת להתנהלותו ביחס למשק כולו. העוצמה הרבה אשר בידי הבנקים מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להיתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השרות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה" (ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין, פסקה 34 (2.3.2011)).

הנתבעים אינם חולקים על אופן התחשיב של הבנק אלא על בחירתו של הבנק לזקוף את הדיבידנד לחלק החוב שאינו נכלל בתביעה זו. בעיניין זה מפנה הבנק למסמך תנאים כלליים לפעילות באשראי עליו חתומה החברה (נספח 5 לתצהיר ברש).

...

בנסיבות אלו גם טענה זו נדחית.

בנסיבות אלו אין מנוס אלא לקבוע כי גם ערבותו של הנתבע 3 אינה תקפה.

התביעה לחיוב הנתבעים 3 ו-4 ביתרת החוב בחשבונות החברה, נדחית.

עקיבא גרינצייג (ניתן פסק דין בהיעדר) גירש אלימלך פסק דין לפני תביעה כספית שהגיש בנק המזרחי טפחות בע"מ (להלן" "הבנק") כנגד הנתבעים בסדר דין מקוצר– לקוחות הבנק, בגין חוב כספי.

מכאן, שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי "לקוח" גם על ערב; עולה מכך כי הבנק חייב לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק ובכלל זה היותו של החשבון ביתרה שלילית" סיכום: הנתבעת 1 פתחה חשבון בנק בעת שהנתבע היה בעל מניות יחיד , מורשה חתימה ודירקטור.

...

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 7451/96 אביבה אברהם ואח' נגד בנק מסד בע"מ –סניף ראשון לציון: " משמע, תכליתו של החוק היא להגן על המתקשר עם הבנק. אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב. יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהילכות ערבות ובעיסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. חוץ מהמידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי לפטור את הנתבע מחובו לבנק אך מאידך, אני סבור שיש להעמיד את ערבותו בגובה החוב שהיה נכון ערב מתן ההלוואה השנייה .

לפיכך, אני קובע שעל הנתבע לשלם את גובה החוב בסך של 129,608 ₪ (פ' עמ' 9 ש' 15) ללא ריבית פיגורים ממועד זה. נוסף על כך, אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט בסך 20,392 ₪ במעוגל , כך שסך החיוב שעל הנתבע לשלם הוא 150,000 ₪ .