ביום 28.6.2010 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה, בהעדר הגנה ובהיעדר התייצבות, על מלוא סכום התביעה (498,040 ₪, נכון ליום 18.1.10);
התביעה השנייה, הוגשה ביום 22.3.2014 בבית משפט המחוזי בבאר שבע, בת"א 41900-03-14 בנאילוז נ' אלמליח (להלן- "התביעה השנייה"), לביטול חוזה המכר ולפצוי בגין הפרתו.
במסגרת התביעה השנייה הגישו המוכרים נגד העורר תביעה שכנגד, לפצוי בגין הפרת החוזה.
בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום באילת בתום הדיון בבקשה לביטול פסק הדין נקבע כי-
"לאור הסכמות הצדדים, אני מורה על מחיקת הבקשה וסגירת התיק שבפניי. רשמתי לפניי את הסכמות הצדדים, ושמורה להם הזכות להגיש בקשה לחדש את ההליכים, בכפוף לכל דין".
בסעיף 12 בפסק הדין שניתן בתביעה השנייה, פירט כב' השופט ש' פרידלנדר כי בתביעה השנייה עתר העורר ל"סעד הצהרתי על ביטולו של הסכם מכר דירה", וכן ל"פיצוי התובע בגין הפרת ההסכם".
...
בית המשפט מצא בפרשת מ.ו. השקעות כי לא מדובר בביטול 'אוטנטי' של העסקה, על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה, לאחר שחלפו בין 7 ל- 8 שנים מאז בוצעו העסקאות; הביטול נעשה בין צדדים קרובים ולמעשה, בין אותם צדדים בכובעים שונים; הביטול נעשה לאחר שהעסקה הכתה שורש, והחברה נהגה בנכסים מנהג בעלים לאורך השנים.
במועד שביקש לבטל את העסקה, לא מצא בית המשפט להעניק לעורר את הסעד של ביטול ההסכם, הן לאור השיהוי הרב בבקשה לביטול ההסכם, הן בשל השינוי בנסיבות, שלא אפשר את ביטול העסקה, לאחר שהדירה נמכרה בהליכי ההוצאה לפועל לצדדי ג'.
סיכום
מאחר שלא מדובר בענייננו בביטול עסקה במשמעות סעיף 102 בחוק מיסוי מקרקעין, דינו של הערר להידחות.
