תביעה שכנגד להשבת שכר טרחה ופיצויים בתביעה כספית

התביעה שכנגד שהגישה המשיבה: נדחתה התביעה שכנגד להשבת סך של 22,067 ₪ בגין הפקדות לקרן הישתלמות; נדחתה טענת המשיבה כי המערער לא היה זכאי לפצויי פיטורים; נמחקה, בהיעדר סמכות עניינית, התביעה לחוב שכר לימוד של בניו של המערער; נדחתה התביעה לפצוי בגין עוולת לשון הרע.

ביום 19.6.2019 ניתן פסק דין משלים בנוגע לזכאותו של המערער להפרשי שכר וכן בשאלת ההוצאות ושכר טירחה, כמפורט להלן: בית הדין האיזורי קיבל את תחשיבי המשיבה, שלפיהם מכלול התנאים המיטיבים אותם קיבל המערער, ובתוך כך ותק ואחוזי משרה גבוהים יותר, עולים על אלו שהמערער היה זכאי להם לו היה שכרו מחושב בהתאם לתנאים הרגילים של עובדי הוראה בחינוך הרישמי.

לאור האמור, נפסק כי המשיבה תשלם למערער את הסכומים שנפסקו לזכותו בפסק הדין החלקי בתוך 30 יום, עת הכספים המגיעים לו בעד זכויות שלא שולמו לו במהלך עבודתו ישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, והפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין החלקי.

...

אין בידינו לקבל טענות אלו משלא התקבלו הטענות לעניין היקף המשרה, לא ניתן היה לקבל את תחשיבי המערער.

בעניין ההוצאות כפי שנקבע לעיל, הדבר נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית ולא מצאנו מקום להתערב בכך.

סוף דבר ערעור המערער : הערעור מתקבל בחלקו הקטן וברכיבים הבאים: היקף משרה –היקף משרת המערער עומד על 92.49% שמשמעותה היא 2,288 ₪ תוספת וותק –1,456 ₪ תוספת שחיקה – 2,351 ₪.

- תביעה כנגד עו"ד ברזילי להשבת שכר הטירחה ששולם לו בטענה להפרת הדין והסכם שכר הטירחה (כ- 450,000 ₪); - תביעה כנגד הנתבע 2, עו"ד ברזילי והנתבעים 6- 11, להשבת שכר הטירחה ששולם ליועץ הפרויקט, הנתבעת 9, די בי גבעתיים, היא "יועץ הפרויקט", בשל הפרת חוזה (כ- 4.8 מיליון ₪); - להורות על הסרת השיעבוד הצף שרשם הקבלן לטובת חברה אחרת שבבעלות הנתבעת 5.

התביעה שכנגד היא תביעה כספית בסך של 956,368 ₪ ולסעדים נוספים כדלקמן: - תביעה בסך של 149,368 ₪ כנגד רגב בגין נטילת כספים השייכים לפי הטענה לקבוצת הרכישה עבור שטחי פירסום; - סעד הצהרתי לפיו 9 החניות בקומת המסחר עליהן הישתלטו הנתבעים שכנגד, הן של ב.ב.ח.מ.1 ו-6 חניות אחרות שעליהן הישתלטו הנתבעים שכנגד, הן של בעלי דירות המגורים בבניין; - תביעה בסך של 81,000 ₪ שעל הנתבעים שכנגד לשלם לפי הטענה ביחד ולחוד, לב.ב.ח.מ1, בגין שימוש שלא כדין בחניות מאז ינואר 2021 ועד מועד הגשת התביעה שכנגד; - תביעה בסך של 45,000 ₪ שעל הנתבעים שכנגד לשלם לועד חברי קבוצת הרכישה עבור השמוש שלא כדין בחניות; - תביעה בסך של 9,000 ₪ שעל הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד 1-3 (הנתבעים 2, 6 ו-7 בתביעה העיקרית) בגין שימוש שלא כדין בחניה שלה הם זכאים לפי הטענה מכוח חלקם במושאע בפרויקט; - תביעה להורות על סילוק יד של הנתבעים שכנגד מהשטחים הציבוריים שנטען כי הישתלטו עליהם בקומה 2- ובלובי הכניסה למשרדים/מרפאות בבניין; - תביעה בסך 672,000 ₪ כנגד רגב לפצוי בגין הנזק שניגרם לתובעים שכנגד בשל עיכובים שחלו עקב שינויים שביצעו רגב בקומת המשרדים.

זאת בעוד שהחלק המרכזי בתביעה שכנגד (גם לשיטתם של התובעים שכנגד, למשל בפיסקה 22 לעמדתם) הוא בטענות להשתלטות של הנתבעים שכנגד על שטחים צבוריים וחניות של התובעים שכנגד ולצד זאת, תביעה לדמי שימוש בגין שימוש בשטחים אלה; ותביעה כספית להשבת דמי השכרת שטחי פירסום ששייכים לפי הטענה לכלל בעלי הזכויות ונטילת הכספים שלא כדין.

...

נוכח החלטתי לפיה תפוצל התביעה שכנגד ותדון כתביעה נפרדת, אין משמעות לשאלה אם התובעת שכנגד 4 (שאינה נתבעת בתיק העיקרי) רשאית כלל להגיש תביעה שכנגד, והתייתר הצורך לדון בה. אעיר עם זאת, כי על פניו לשון תקנה 21(א) לתקנות - "נתבע רשאי להגיש תביעה שכנגד עם הגשת כתב הגנה ..." - מלמדת כי זכות זו קנויה לנתבע בתביעה העיקרית בלבד (וראו גם פסק דינו של כב' הש' עמית ביחס לתקנות הקודמות ברע"א (מחוזי חי') 15818-01-09 דאמוני הנזכר לעיל.

משפוצלה התביעה מטעמים כאמור, אני מורה מכוח סמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, על העברתה לבית המשפט המוסמך לדון בה לאור הסעדים שהתבקשו בה, הוא בית משפט השלום.

סוף דבר אני מורה על פיצול התביעה שכנגד השלישית לתביעה נפרדת, והעברתה לבתי משפט השלום בתל-אביב.

4) לחייב את הנתבע להשיב לתובע הוצאות ושכר טירחת עו"ד בתוספת מע"מ כדין.

הדגש אינו במקור- א.כ ד"ר רוזן הגיש תביעה שכנגד בסך 197,400 ₪ נגד ד"ר אמיר.

כפי שהובהר במסגרת הדיון, דרך הוכחת הנזק שניגרם לטענת התובע ע"י הנתבע, מוטלת עליו ואף פורטה בכתב התביעה עת סוכם הסכום הנתבע בכתב התביעה ונראה כי כל מטרת הבקשה לגילוי המסמכים הספציפי המתייחסים לחשבוניות מס, דוחות כספיים ומאזני בוחן ורשימת לקוחות של הנתבע לשנים 21-22, הנה לדלות מידע מהנתבע שלא לצורך, כאשר כבר מצוי בידי התובע המידע הדרוש לו לצורך הערכת התביעה, כפי שאף צורף כנספח לכתב התביעה שהגיש במסגרת תחשיב הפיצויים הנתבעים בתביעה זו. גם התכתובות והסיכומים בין הנתבע לבין מר אריק שחר לשנים המבוקשות אינם רלבאנטיות לעילות התביעה שבין התובע לנתבע.

...

אני סבורה כי במקרה דנן, דחיית הבקשה לעיון במסמכים ספציפיים כולה מצדיקה התערבות ערכאת ערעור כבר בשלב הביניים שכן יש לכך השפעה ממשית בהליך.

אני סבורה, כי במקרה דנן, יש צורך בביטול ההחלטה שניתנה כפי שאפרט בהמשך.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל יש לתת רשות ערעור ולקבל הערעור, כך שההחלטה מיום 15.11.22 תבוטל ובית משפט ייתן החלטה חדשה מנומקת על בסיס טענות שני הצדדים.

משאף לא אחד מן הצדדים הצליח להראות מהו חלק העבודה שבוצע בפועל, ועל כן – התובעת לא הוכיחה איזה חלק משכר הטירחה נדרשים הנתבעים לשלם לה על העבודה שביצעה בפועל, והנתבעים לא הוכיחו איזה חלק משכר הטירחה ששולם הם שילמו בעודף – יש לדחות את תביעתה של התובעת לשכר טירחה, כמו גם את התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת להשבת שכר הטירחה ששולם בפועל.

התביעה שכנגד הנתבעים הגישו תביעה שכנגד על סך של 63,300 ₪, הכוללת פיצוי בגין דמי שכירות שיכלו לגבות אילו ניכנסו לבית החדש במועד (בסך 24,000 ₪), פיצוי על עבודות נוספות שהיו צריכים להזמין בשל הליקויים בעבודתה של התובעת (בסך 10,000 ₪), השבת המקדמה ששולמה (בסך 9,600 ₪) וכן פיצוי בגין עגמת נפש (בסך 20,000 ₪).

אשר לעגמת הנפש – גם אילו סברתי שיש מקום לפצוי בגין עגמת נפש, ברי כי הגשת תביעה ששליש מהיקפה הכספי הוא בגין עגמת נפש משקפת ניסיון לנפח באופן מלאכותי את סכום התביעה.

...

הפועל היוצא הוא, שהתביעה העיקרית נדחית במלואה.

ועל כן, יש לדחות גם את התביעה בראש נזק זה. לסיכום – יש לדחות את התביעה שכנגד על כל חלקיה.

סיכום העולה מן המקובץ הוא, כי התביעה והתביעה שכנגד נדחות שתיהן.

בדיון מיום 19.12.21, בהמלצת ביהמ"ש קמא, ניתנה למערער רשות להגן, התצהיר התומך בבקשת הרשות להיתגונן הפך לכתב הגנה וכן הותר למערער להגיש את התביעה שכנגד ע"ס 105,711 ₪, להשבת שכר הטירחה ששולם למשיב, בהתאם לנטען מהטעם שייצג את המערער תוך הפרת חובותיו כשלוחו, בחוסר נאמנות ומסירות ובכך שכפה על המערער לחתום על הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה").

עוד, טען המערער כי המשיב עשה יד אחת עם מר אשואל ולפיכך הוא זכאי לפצוי מאת המשיב ע"ס 50,000 ₪ בגין כך. ביום 13.12.22 היתקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו המערער והמשיב (בחקירה ראשית ונגדית) וכן מר אשואל.

סיכומו של דבר, אף מצא בימ"ש קמא כי המשיב טעה בחישוב סכום שכר הטירחה המצטבר אותו ערך בכתב התביעה, ברם משלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, מצא לחייב את המערער בסך של 246,147 ₪ הנמוך מהסך הנתבע בכתב התביעה על סך של 259,544 ₪ לטענת המערער כי פרע את חובו- לאחר שבימ"ש קמא עיין בראיות ושמע העדויות, קבע כי מעבר לעובדה כי המדובר בטענת "הודאה והדחה", המערער "לא עמד בנטל להוכיח כי שילם את הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, אלא שמהראיות בתיק עולה כי הוא לא שילם סכומים אלה... הנתבע [המערער] לא הביא כל ראיה לבצוע התשלומים, לא תיאר מתי שילם את הסכומים, היכן שילם ולא מסר כל פרט על דרך ביצוע התשלומים... לא צירף תדפיס חשבון בנק ממנו ניתן ללמוד על משיכת כספים לצורך ביצוע התשלומים, לא ציין מקור אחר ששמש לביצועם..." (ס' 69).

...

בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טען המערער כי, חוב שכה"ט המפורט בסעיף 6 לכתב התביעה התיישן, וזאת בהתאם לקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ולכן יש לדחות את התביעה בגין התחייבויות שנוצרו לפני למעלה מ- 7 שנים טרם הגשת התביעה.

כן נטען, כי יש לדחות את התביעה לאור השיהוי הרב שחלף ממועד החתימה על הסכמי שכר הטרחה ועד למועד הגשת התביעה, שהוגשה כחמש שנים לאחר שהמערער שלח למשיב מכתב דרישה בגין מחדלים ומעשים רשלניים בייצוגו.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

לא בכדי מצאתי לפרט את עיקרי פסה"ד, לרבות את טענות הצדדים, על מנת שניתן יהיה להיווכח על נקלה בכך שבית משפט קמא נתן דעתו לכל מחלוקת, בין עובדתית ובין משפטית, שנדרשה להכרעה, קבע ממצאים עובדתיים על יסוד הראיות שבאו לפניו והתרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, וכל אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, אשר בה לא מצאתי כל טעות שבחוק.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.