תביעה שכנגד להחזר מקדמה עבור חוות דעת שמאית

בכתב התביעה נטען, כי בהתאם להסכם, היו זכאים שטראוס והשמאים לשכר טירחה בשיעור 20% מהחסכון בהיטל השבחה, בצרוף מע"מ, שישולם לאחר "פסיקה סופית", ובנכוי מקדמה בסך 30,000 ₪ בצרוף מע"מ, ששולמה, ובה חלקו שטראוס והשמאים בחלקים שוים.

לאחר שהשמאים פנו לטחנה בנוגע לתשלום שכר הטירחה, התברר להם כי ביום 7.5.2018, טרם התקבלה פסיקה סופית, גבה שטראוס מהטחנה שכר טירחה בסך 175,000 ₪ בצרוף מע"מ, אך לא העביר לשמאים את חלקם בו. נטען, כי יש לחייב את שטראוס לשלם לשמאים את חלקם בשכר הטירחה, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית, בסך 71,227 ₪, ובצרוף מע"מ, סכום אשר מטעמי יעילות וסדרי דין הועמד על סך 75,000 ₪, בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. בכתב ההגנה טען שטראוס בין היתר, כי להסכם שכר הטירחה המשותף קדם הסכם בעל פה בינו ובין הטחנה, לפיו בגין טיפולו המשפטי בערר היטל ההשבחה ישולם למשרדו שכר טירחה בסך 20% בצרוף מע"מ, מכל סכום מס או החזר שיינתן לטחנה, בצרוף סכום חד פעמי במזומן שלא יוחזר וייקבע בהמשך.

בהמשך, ביקשה הטחנה לצרף לערר חוות דעת שמאית מטעמה, ולשם כך החליטה להיתקשר עם השמאים, אך דרישת שכר הטירחה מטעמם הייתה גבוהה לדעתה.

לגופה של הבקשה, נטען, כי קיימת חפיפה מלאה בין הפלוגתא המתעוררת בהליך דנן, לאחת מן השאלות המתעוררות בהליך הנוסף, וכי יש להורות על עיכוב בירור התביעה דנן עד להכרעה סופית בו. נטען, כי בהליך הנוסף נכללה טענת הטחנה, ולפיה שטראוס גבה ממנה שכר טירחה ביתר עבור טיפולו בערר היטל ההשבחה, מתוך חשבון הנאמנות, וכן גבה את חלקם של השמאים בשכר הטירחה, מבלי להעבירו לידיהם.

הסמכות להורות על עיכוב בירור תובענה, בשל הליך אחר תלוי ועומד, מטרתה למנוע ניהול הליכי סרק, לחסוך בזמן שפוטי, וכן למנוע הכבדה מיותרת על הצד שכנגד (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צלום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.2013)).

...

בנסיבות דנן, נטען, כי טענת ההגנה של שטראוס בהליך הנוסף חופפת במלואה לטענת ההגנה שלו בתביעה בהליך דנן, והעובדה שתביעה זו הוגשה על ידי השמאים ולא על ידי הטחנה, אינה צריכה לשנות ממסקנה זו. כן ביקש שטראוס ליתן משקל לכך שההליך הנוסף מצוי בשלבים מתקדמים של בירור.

על אף האמור, מצאתי כי לא די בכך על מנת לעכב את ההליכים בתיק זה, ואלה הם השיקולים שהובילו אותי למסקנה זו: עילת התביעה בהליך האחר, תביעה לעודף שכר הטרחה, אינה נוגעת למחלוקת בין הצדדים בהליך שבפניי; גרסת עד ההגנה בהליך האחר פורטה לראשונה בתצהירו, ואין לה ביטוי בכתב ההגנה של שטראוס בהליך הנוסף; תצהיר עד ההגנה הונח בתיק בהליך הנוסף, לאחר שכבר הוגשה תביעת השמאים דכאן; בכתב ההגנה הותיר שטראוס פתח להתדיינות עתידית בינו ובין השמאים בעניין שכר הטרחה, בציינו: "ככל שהשמאי סבור שמגיעה לו תמורה כספית בהקשר זה, מוזמנת התובעת (הטחנה) להפנותו לנתבע", מבלי שתפורט הגרסה שהועלתה בהמשך בתצהיר; הכרעה בגרסת העד ביחס לקיומו של הסכם קודם בעל פה בין הטחנה ובין שטראוס אינה חיונית למתן פסק-הדין בתביעה לעודף שכר הטרחה, שכן גם לגרסת שטראוס, לא היה בכוונתו לגבות שכר טרחה העולה בשיעורו על 20% מהחיסכון.

לנוכח המפורט לעיל, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות הבקשה בסך 1,250 ₪, בתוך 30 ימים.

לפיכך הוא תבע את החזר הסכום ששילם.

לכתב התביעה שכנגד ולתמיכה בו, צורפה חוות דעת של יעקב שפיר (אגרונום, שמאי חקלאי ושמאי מקרקעין) הנוגעת לנזק שניגרם ליבול.

בכתב התביעה המתוקן נטען כי הנתבע הפר את החוזה ועליו לשלם פיצויים עבור הנזקים שנגרמו לו בסכום של 258,526 שקל, לפי החישוב הבא: · התובע חישב את ההפרש בין סכום המקדמה ששילם לנתבע, לבין שווי הסחורה שקבל לבסוף.

תחשיב פחת איכות: סוג חציר מספר חבילות שנותרו וקיבלו גשם חבילות שפונו חבילות שנותרו משקל ממוצע של חבילה טון נזק איכות מחיר בשטח נזק איכות בשקלים תלתן 240 32 208 0.55 90% 720 74,131 שבולת 370 192 178 0.45 50% 670 26,834 דגן 360 0 360 0.45 50% 670 54,270 סך הכל 970 (בחוות הדעת הופיע מספר שגוי: 580) 224 356 155,235 לבסוף, נעשה חישוב של המחיר שהיה על התובע לשלם עבור החבילות שלקח.

...

חרף קביעתי כי התובע הפר את החוזה בכך שלא עשה את המוטל עליו כדי לקבל את הממכר, אני סבורה כי התנהגותו של הנתבע אינה חפה מרבב ויש לטעמי להטיל עליו אשם תורם המשקף את תרומתו למצב שנוצר בסופו של יום.

אומנם קבעתי כי הנתבע מסר הודעה מתאימה לתובע לעניין הקציר ולעניין חובתו לאסוף את החציר ועל אף שהנתבע העיד כי לא נקט בפעולה אקטיבית לאחר הקציר, מפני שהתובע הבטיח לבוא והם ציפו כל יום מחדש לבואו, אני סבורה כי היה על הנתבע להאיץ בתובע לאסוף את התבואה ולכל הפחות להזהירו מפני הסכנה הכרוכה באיחור באיסופה.

סוף דבר אני דוחה את התביעה העיקרית ומקבלת את התביעה שכנגד בחלקה.

התביעה שכנגד הנה ע"ס של 1,404 ₪, עבור החזר המקדמה ששילם התובע שכנגד לנתבע שכנגד, בגין חוות דעתו.

התובע שילם את המקדמה בסך של 1,404 ₪ ואת היתרה לא שילם, למרות שטיוטת השמאות הומצאה לו. הנתבע טען בכתב הגנתו (עליו גם מתבססת התביעה שכנגד), כי התובע איחר בהמצאת חוות הדעת ובמקום להמציאה ביום 25/8/18 המציאה ביום 4/9/18 ולאחר מכן, את התיקון, המציא רק ביום 21/9/18.

...

הנתבע לא הוכיח כי חוות הדעת שגויה ולכן דין טענותיו להידחות.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה שכנגד ומקבלת את התביעה העיקרית.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 3,276 ₪, בתוספת אגרת בית משפט בסך של 50 ₪ וכן את הוצאות התובע בסך של 1,000 ₪, בגין קבלת תביעתו ודחיית התביעה שכנגד.

ב"כ הנתבעת 1 סיכם וטען, בין היתר, כי המצהיר מטעם התובעת התגלה כמי שאינו האדם המתאים למתן תצהיר מטעמה, שכן מחקירתו עלה חוסר בקיאות בעובדות, במסמכים ובתוכנם; כי מר זלצר הצהיר בתצהירו כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו והן אף משותפות למיטב הבנתו עם העובדות שבבסיס תגובת הנתבעת 2 להכרה בהמצאה, ופירט עוד מדוע מר זלצר הוא האדם המתאים למתן התצהיר; כי ההליכים ניפתחו בנגוד לתניית הבוררות מבלי שניתן הסבר מדוע התנייה לא צוינה בכתב התביעה או בבקשה; כי בקשה לצוו עיקול היא סעד מדיני היושר; כי הונחה בפני בית המשפט חוות דעת של מומחה לדין האנגלי מבלי שהוגשה חוות דעת נגדית והתובעת אף לא ביקשה להגיש חוות דעת כאמור; כי היתיישנות שומטת את הבסיס לתביעה ולא ניתן להיתעלם ממנה, והתייחס גם לגופה של הטענה; כי בהתאם להסכם, בשונה מעיסקאות מכר אחרות, הסיכון והבעלות עברו עם הטעינה על האוניה וכל התשלום בוצע עוד טרם הטעינה, ולו היה מר רום נחקר, הוא היה מאשר זאת; שאין מחלוקת שלא נימסר שטר מטען, אולם הפנה לסעיף 3.1 ובפרט לסעיף 3.1.2 לתנאים הכלליים לעניין חלוקת הסיכון בין הצדדים; כי בנגוד לטענת ב"כ התובעת, אין דבר כזה תניית בוררות שאינה בלעדית; כי נסיון להגיע להסכמות בדבר החזר המקדמות בגין הסוג השלישי שלא יוצר אינו בגדר חוסר תום לב ומכל מקום התובעת היא זו שעליה לעמוד בדרישת תום הלב; כי אין מקום להתיר מתן סעד זמני לפי סעיף 16 לחוק הבוררות בהסתמך על הילכת מעדני אווז הכסף וכי מדובר בחוסר תום לב לטעון בקשות חלופיות מסוג זה בשלב זה; אין כל ראיה להכבדה צפויה על ביצוע פסק בוררות עתידי; כי יש ראיות לכאורה שהמטען הוטען על האוניה ויש מסמכים בעיניין זה ומידע חצוני בדמות דו"ח השמאי, וכי התובעת הגישה תביעה למבטחים בעיניינו.

במענה לסיכומי ב"כ הנתבעת 1, השיבה ב"כ התובעת כי אין העברת בעלות חלקית, וכי העברת בעלות קורית רק כאשר הטעינה מסתיימת ומונפק שטר מטען; ציינה שהטענה שמר זלצר יכול להעיד בשם הנתבעת 1 אבל לא יכול לקבל מסמכים עבורה היא טענה מקוממת; כי חוות הדעת של המומחה לדין האנגלי אינה רלוואנטית, שכן היה צריך להביאו לחקירה ולאפשר לה לחקור אותו, והודיעה שהיא מבקשת להגיש חוות דעת נגדית, אולם לגישתה כל הטענות הללו צריכות להידון במסגרת התיק העקרי ולא במסגרת הבקשה כאן.

...

מכל השיקולים האמורים, אני סבורה שהתובעת לא הוכיחה את יסוד ההכבדה כנדרש.

הרי התובעת יכלה לציין דברים אלה ולכפור בהם במסגרת כתב התביעה והבקשה, ואני סבורה שאי הצגתם בפני בית המשפט מלכתחילה מעיבה על תום ליבה של התובעת ומשפיעה על שיקולי היושר.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי על אף שמדובר בתביעה שאינה טורדנית ושיש שאלות הדורשות בירור מחד, אך היות שהתובעת לא הראתה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה ולא ביססה כלל את יסוד ההכבדה וכן בשל שיקולי חוסר תום לב ויושר, מאידך, ובראי "מקבילית הכוחות", אני סבורה שיש מקום להורות על ביטול העיקול שהוטל על זכויות הנתבעת 1 אצל המחזיקה, וכך אני מורה.

ראוי היה להפחית את סכום דמי המזונות/לבטלם מהטעמים הבאים: הילדים היו מצויים באחריות הורית משותפת עד למעברם אליו, וחרף זאת חויב במדורם; במועד מתן ההחלטה למזונות זמניים, גילם של שלושת הילדים היה מעל לגיל שש שנים; הכנסתה החודשית של האישה גבוהה – סכומה עומד על סך של כ-22,300 ₪ נטו לחודש המתקבלים מתשלום השכרת שלוש הדירות; האישה בעלת נכסים, ששווים הכולל עומד על סך של כ-20,000,000 ₪: שווי שלוש הדירות הוערך בחוו"ד נכסי האישה בסך של 13,500,000 ₪, לזה יש להוסיף את שווי המיגרש בגוש הגדול ושווי חלקה של האישה במחצית מזכויות הבעלות בבית המגורים; האישה היא בעלת יכולת הישתכרות גבוהה לנוכח השכלתה והכשרתה (בין היתר למדה רפלקסולוגיה, שמאות, הוראת שחייה לפעוטות, ייעוץ בתחום הנדל"ן ועסקה בעברה בתחום הפיננסים); האישה לא חשפה בתביעת המזונות ובהרצאת הפרטים שצורפה לה את קיום נכסיה, חרף היות נתון זה רלוואנטי ומהותי לצורך ההכרעה בתביעת המזונות; ההחלטה למזונות זמניים חייבה את האיש בכפל – חיוב בתשלום מדור הילדים בנוסף לחיובו בהישתתפות בשיעור של 75% מהחזר החודשי של הלוואת המשכנתה.

בשעה שבהחלטה הדוחה את הבקשה למחיקת תביעת המזונות נקבע כי יש מקום לידון בתביעת המזונות חרף ביטול החיוב במזונות, אזי מניה וביה שיש רלוואנטיות וחשיבות לראיות שהוצגו בהליך המזונות, לרבות חוות דעת שמאי נכסי האישה.

אדרבא, לפי עדות המומחה, בגין כספי חשבון חברת הארנק שולמו כל מקדמות המס ואף שולמו החזרי מס. מעדות המומחה עולה כי סכום מקדמות המס היה גבוה מחובות המס של חברת הארנק.

משכך יש להורות על סגירת החשבון המשותף, תוך מתן השבת כספים לאיש בסך כולל של 75,865 ₪, ששולמו לאיש בגין עבודתו, עבור ובתקופה שלאחר מועד הקרע (המורכבים מסך של 68,865 ₪ בגין החזרי מס וסך נוסף של 7,000 מהחברה); קזוז סך של 100,000 ₪ שחויב האיש בפסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב בתביעת הגירושין, שהגיש מכוח ההלכה (בגין סכום הכתובה), מסכום חלקה של האישה באיזון המשאבים ("אין כפל מבצעים").

חוו"ד של המומחה היתה מקיפה ויסודית; המומחה סיפק מענה מפורט לכלל שאלות והסתייגויות האישה באמצעות תשובותיו לשלושת סבבי שאלות ההבהרה ובעדותו בחקירותיו הנגדיות; טענות האישה האמורות נשללו בשתי החלטותיו של בית המשפט, שדחה הן את בקשת האישה לצרוף חוות דעת מומחה מטעמה והן את בקשתה לפסילת המומחה.

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.