לאגו טענה שהתובעת העבירה לה דיווחים חלקיים ביחס לסכומים שהתקבלו אצלה בעבור שירותי העיצוב וללא אסמכתות כנדרש, ונמנעה מלהעביר לה, כפי היתחייבותה על פי ההסכם, את מלוא העמלות בגין האירועים שעיצבה בסך כולל מוערך של כ- 800,000 ₪ (בעיניין זה עתרה לאגו למתן חשבונות ולתשלום מלוא החוב שיתברר, במסגרת תביעה שכנגד שהגישה ביחד עם כתב ההגנה).
ראובן טען שאין בהסכם עגון להבחנה זו.
קבוצת נופר טענה בכתב ההגנה שכנגד כי סעיף 5 להסכם מבהיר כי אותו שיעור מן התמורה ישולם על ידי התובעת "...מכל תשלום שישולם לה בגין השירותים ו/או בקשר אליהם."
עוד טענה בעיניינו של סעיף 5 להסכם, כי ידוע היטב ללאגו, שבמרוצת יחסי הצדדים ולאחר שקבוצת לאגו הביאה את התובעת לעברי פי-פחת ולמצב כלכלי בלתי נסבל, מאותם אירועים מעטים אשר "סוף סוף" אפשרה לאגו לתובעת לעצב (וכאשר מרבית אותם אירועים מועטים הם כאלה אשר התובעת "הביאה" לאולמות לאגו, בהסכמת לאגו, התובעת שילמה לה עמלה בסך של 10% בתוספת מע"מ בלבד;
עוד טענה קבוצת נופר שאת סעיף 6 להסכם, לאגו מבקשת להציג שלא באופן עליו הסכימו הצדדים ועל כן הבהירו כי עסקינן היה בהסכמה שנועדה לעגן את חובת דיווח התובעת על כל תקבול שקבלה מלקוחותיה לעיצוב אירועים באולמות – זאת, ותו לא.
נופר עומתה בעמוד 26 עם רשימת האירועים שלאגו טענה שהיא ערכה באולם ובשורה 23 טענה כי עמדה בקשר שוטף עם דנה.
...
"
הדר נשאלה מדוע לא טענה בהתכתבות הענפה שנופר רימתה את לאגו והשיבה בעמוד 61 משורה 1:
"כי אבא שלי התנהל מול נועם מצד אחד, על עניינים של החלטות ש כספים וכולי, אני התנהלתי עם נופר על דברים שפשוט, כן במה, לא במה, אני מפנה לה לקוח כזה או אחר, דברים שבשוטף. על העיצוב גרידא, אני לא מתנהלת איתה על כספים בכלל, לא מולה ולא מול נועם."
ביהמ"ש הגיע למסקנה שכשם שלנופר לא היה מענה מניח הדעת מדוע לא עמדה על זכויותיה החוזיות כביכול, כך גם ללאגו לא היה הסבר מניח הדעת לאותה שאלה.
ביהמ"ש שב וקובע שהמסקנה היא ששני הצדדים הגיעו להסכמה חדשה על דרך התנהגות, כל אחד וסיבותיו, בהתאם לנסיבות שנוצרו לאחר תחילת הפעילות.
סוף דבר
ביהמ"ש דוחה התביעות ההדדיות, ולחלופין קובע שמקזזות זו את זו, ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי למי מהצדדים.
