רקע
בפני תביעה שטרית, במסגרתה הוגש לבצוע שיק בסך 18,400 ₪, הנחזה להיות חתום על ידי הנתבעת, והמשוך מחשבונה וערוך לפקודת "שכטר המרות בע"מ" (להלן – "שכטר"), מוסב ע"י שכטר על החלק (כשעל גב השיק גם חתימת היסב של התובע).
תצהירו של התובע מגולל בעצמו מעט מסיפור הרקע, והעולה ממנו, שהתובע נתן שירותי ניכיון שיקים לאדם בשם מרצבך, אשר מסר לו שיקים שונים לניכיון, ובין היתר מסר לו גם את השיק הנידון, של הנתבעת, אשר חולל בשל העידר כסוי.
את חתימתה על אותם 4 שיקים אין היא מכחישה, ואף הם לא ניפרעו, ובעניינם מיתנהל הליך נפרד (מול תובע אחר).
סיפור זה אינו מופרך על פניו, וגם העובדה שלא הוזכר בתצהיר הראשוני אינה יכולה לפעול בחומרה נגד הנתבעת, מקום בו לא היתה מיוצגת, ומסרה תצהיר קצר, ביודעין.
...
לדבריה, אין היא מכירה את מרצבך לבד מהיותו מכר של בעלה, ועוד סיפרה, כי בעלה הגיש בשמה תלונה במשטרה נגד מרצבך על סדרת ארועים, שכללו גם את זיוף החתימה בשיק זה.
דיון והכרעה
התובע טוען, כי יש לדחות את גרסתה הכבושה של הנתבעת, כי יש להסיק ממכלול הראיות כי הנתבעת אכן חתמה על השיק, ומאחר שהתובע אוחז בו כשורה, לדחות כל טענה הגנה אחרת, כגון אי קבלת תמורה בעדו.
מתחילה היתה אמנם גרסת חסרת פרטים, אולם חוסר זה בפרטים הוא חשוב יותר בשלב שקילת רשות להתגונן, ופחות בשלב בחינת התמונה הכוללת העולה ממכלול הראיות.
קיצורו של דבר, שהכחשת החתימה היא לב ליבה של ההגנה, ונטל הבאת הראיות מונח לפתחו של התובע, שלא עמד בו. משכך – אין מנוס אלא לדחות את התביעה.
תוצאה אופרטיבית
התביעה נדחית, בזה, אפוא.
