תביעה קטנה: סכסוך שכנים על חומה משותפת

עוד טוען התובע בכתב תביעתו כי על אף סיכום מוקדם עם אביה ועם סבה של הנתבעת 2 על הישתתפות במחצית מעלות הקיר המפריד (המכונה על ידו גם "החומה"), מסרבים הנתבעים לשלם לו את חלקו בעלות בתואנה כי בתו מכרה את ביתה לצד ג'.

בפי הנתבעים כאמור שתי טענות לסילוק התביעה על הסף-טענת העידר יריבות משפטית בין הצדדים וטענה להתיישנותה של התביעה תחולת תקנות סדר הדין האזרחי על הליכים בתביעות קטנות: כידוע, בהליכים הנדונים בפני בית המשפט לתביעות קטנות חלה תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, לפיה נתונות לבית המשפט לתביעות קטנות כל הסמכויות הנתונות לבית משפט שלום בעניינים שבסדר דין או שבנוהג.

לעניין זה נפסק בעיניין מכון ויצמן הנ"ל, כי:- "הזמן השפוטי הוא משאב צבורי, וכמו כל משאב – הוא מוגבל. על-מנת להגשים את העקרונות החשובים העומדים ביסוד הליך שפוטי ראוי, שהם, כפי שנקבע בתקנה 1 לתקנות אלה – 'ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסיכסוך' – הכרחי לשמור על משאב הזמן – הן של בית המשפט והן של הצדדים". העידר יריבות: תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שבית המשפט יכול לדחות תביעה על הסף מחמת "כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית המשפט שיכל לדחות את התובענה מלכתחילה". הכלל הוא ש"די בקביעה בדבר חוסר יריבות בין בעלי דין כדי להכריע גורל תובענה לדחייה" (ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות ובניין בע"מ, פ"ד מג(2) 347 (1989)).

תביעתו של התובע היא למעשה הישתתפות בתשלום הוצאות הקיר המפריד שהוא בגדר "מחובר שבמיצר". כידוע סעיף 49 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, קובע הוראות לעניין הבעלות והשמוש במחוברים שבמיצר (אשר רואים אותם כנכסים בבעלות משותפת של בעלי המקרקעין השכנים) ולפיהן כל אחד מבעלי המקרקעין רשאי לעשות בהם שימוש למטרה לשמה הוקמו וחייב הוא להישתתף בהוצאות הדרושות כדי להחזיקם במצב תקין.

...

ר' לעניין זה את פסק דינו של בית המשפט השלום בת.א.(נצ') 47708-05-10 ש.י.ן ישועה בע"מ ואח' נ' מרדכי ארבל מפי כב' השופט אחסאן כנעאן [ניתן ביום 7.11.2010] , אשר דן במקרה דומה בו תבעו המבקשים את שכנם בגין עלויות הקמת קיר מפריד הגובל בין המקרקעין השכנים ופסק כי אין לראות בתובענה תובענה שבמקרקעין ולפיכך נפסק כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

מהאמור לעיל עולה כי דין התביעה להידחות על הסף גם מחמת התיישנות.

לאור כל האמור לעיל והואיל ודי בכל אחד מהטעמים שפורטו לעיל כדי להביא לדחיית התובענה על הסף, לא כל שכן בהצטברותם יחד, אני מורה על דחיית התביעה על הסף ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאותיהם בסך של 2,500 ₪, אשר ישולמו לנתבעים בתוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק .

ההליך שלפניי ועובדות הצריכות לעניין במוקד המחלוקת בתיק זה עומד סיכסוך גבולות בין שכנים במושב אחוזת ברק אשר הוליד שני הליכים נפרדים ושונים: האחד - התביעה דנן שבגדרה עותר התובע לפינוי הנתבע 1 וסלוק ידו משטח הפלישה ופצוי התובע בגין עוולת הסגת הגבול, וכן חיוב הנתבעת 2 בתשלום פיצויים לתובע בגין עוולת רשלנות במישור האכיפה; השני - הליך תיכנוני/פלילי בו נקטה הנתבעת 2 כנגד הנתבע 1 והנוגע לעבירות בנייה שביצע האחרון, וזאת במסגרת תיק תו"ב 43819-08-15 שעודנו מיתנהל בבית משפט השלום בבית שאן.

עוד מדגישה הנתבעת כי מדובר בעבירה שהתפחתה לאורך זמן והחלה כסכסוך קינייני בין שכנים בנוגע למיקום הגבול המשותף בין שני המגרשים, שאין לועדה סמכות להכריע בו, ולצורך כך דרושה מומחיות מקצועית של מודד מוסמך.

לפיכך, ככל שתמצא בעניינינו תחולה להוראת סעיף 74 לפקודה המורה כי "בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום היתעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים", לצד תחולתם של דיני הקניין, הרי יש לקרוא את המבחנים הקבועים בה באופן העולה בקנה אחד עם השיקולים המנחים אותנו בהפעלת שיקול הדעת בבואנו להגביל בעל זכות קניינית מכוח עיקרון תום הלב הכללי (בעיניין זה ראו ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (ניתן ביום 19.2.2012), פסקות 14-15 ; להלן: "עניין נעמה").

אני מורה לנתבע לפנות את שטח הפלישה של הקיר החורג לכיוון מחסנו של התובע הממוקם בין הנקודות שסומנו 2 ו-3 במפה המצבית שצורפה לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, קיר המטבחון שכולו ניבנה בשטח התובע וגדר הבד שהוצבה בין הנקודות הנ"ל. בעיניין עמודי הפרגולה המונחים על החומה בין הנקודות 1 ו-2 לחוות הדעת של מומחה ביהמ"ש, התביעה נדחית בכפוף לנאמר קודם לכן.

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 13,000 ₪, מתוכו יישא הנתבע, כמעוול עיקרי, בסכום של 9,000 ₪, ואילו הועדה תפצה את התובע ביתרה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע 1 לפנות את שטח הפלישה של הקיר החורג לכיוון מחסנו של התובע הממוקם בין הנקודות שסומנו 2 ו-3 במפה המצבית שצורפה לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, קיר המטבחון שכולו נבנה בשטח התובע וגדר הבד שהוצבה בין הנקודות הנ"ל, וזאת יעשה הנתבע בתוך 90 ימים מהיום.

בעניין עמודי הפרגולה המונחים על החומה בין הנקודות 1 ו-2 לחוות הדעת של מומחה ביהמ"ש, התביעה נדחית.

בפני בקשה מטעם התובעים/המבקשים מיום 8.2.2023 ליתן סעד זמני המורה לנתבעים/המשיבים להסיר שלט אותו הציבו בצמוד לביתם של המבקשים אשר מכיל את הכיתוב הבא: "מקום זה מצולם ומוקלט באמצעים אלקטרוניים המקליטים תמונה וקול". ברקע הבקשה תביעת המבקשים נגד המשיבים (שעימם מיתנהל זה מכבר סיכסוך שכנים) בה הם מבקשים שבית המשפט יורה למשיבים להסיר מצלמות שהתקינו הפונות לעבר בית המבקשים, מסוגלות לצלם בטווח של 360 מעלות ומצויידות בציוד שמע ובכך מפרות את פרטיותם של המבקשים וילדיהם הקטינים, או להחליף מצלמות אלה במצלמות צנור שמטרתן שמירת על קניינם של המשיבים בלבד - ולחייב המשיבים לפצות המבקשים בסך של 200,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותם.

טענות המבקשים: המבקשים טענו כי השלט שהסרתו מתבקשת הותקן מתחת למצלמת האבטחה שלהם עצמם, על חומה משותפת לשתי החניות של הצדדים, וכי המשיבים עשו זאת על מנת להטרידם.

במאזן הנוחות לא ייגרם למשיבים כל נזק בהסרת השלט או העברתו לצד שלהם, סמוך למצלמות שלהם שעל קיומן השלט מזהיר, בעוד שלמבקשים – שהשלט כביכול אינו מכוון למצלמות שהתקינו, נגרם נזק ופגיעה בשמם הטוב כאשר מדובר בקהילה קטנה והתושבים שם מביעים סלידה לנוכח השלט.

...

" לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה מצאתי שיש להיעתר לה. התנאי הראשון להענקת סעד זמני הוא קיומן של ראיות מהימנות לכאורה.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה כי על המשיבים להזיז עד יום 16.3.2023 את השלט לצידה הימני של הפרגולה, כאשר למען הסר ספק מדובר, בנספח ד' לבקשה של התובעים, בעמוד הנראה בתמונה בצד ימין של רכב המשיבים, שלגביו רשמו המבקשים את המלים "מצלמת המשיבים" - או להסירו, לבחירתם.

בין הצדדים שררו יחסי שכנות טובים במשך שנים, עד שבשלב מסוים עלו על שרטון ובמסגרת האמור, התנהלו ביניהם מספר הליכים משפטיים בבתי משפט שונים, לרבות ת"ק 62803-01-15 בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות, שם הוגשה על ידי הנתבע וכוכבה תביעה נגד התובעת ושלמה, שעניינה נזקים נטענים לחומת ביתם של הנתבע וכוכבה כתוצאה מנטיעת עץ ברוש על ידי התובעת ושלמה בקירבת החומה שבין החצרות (להלן: "ההליך בבית משפט לתביעות קטנות" -כתבי הטענות שהוגשו במסגרת אותו הליך צורפו כנספחים א-ב לכתב ההגנה).

אוסיף, כי בשנת 2019 הוגשה על ידי שלמה תלונה נוספת למישטרה במסגרתה התלונן כי הנתבע וכוכבה מחבלים בגדר המשותפת "לשם קידום תביעה בבית המשפט...בשל סיכסוך שכנים שהחל בהרעלת עץ והגיע עד לבית המשפט" (התלונה צורפה כנספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), וכי הוחלט לסגור התיק בשל העדר אשמה פלילית (נספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).

...

בנוסף, הבאתי בחשבון הקביעה לפיה לא שוכנעתי כי משלוח המכתב השני נעשה בתום לב, בין היתר, נוכח מערכת היחסים הקודמת בין הצדדים, ובהינתן שתוכן הפרסומים לא הוכח כאמת, כי לא ננקטו על ידי הנתבע אמצעים כלשהם לברר האם תוכן הפרסום אמת, וכי המכתב השני, נשלח שנים לאחר סיום התמחות התובעת, נוסח באופן שחרג מתחום הסביר.

" בהינתן שהנתבע צילם את חצר ביתה של התובעת מחלון ביתו, עת באותה עת שהה שם גם התובע, הרי שאני קובעת כי אכן פגע בפרטיות התובעת ובנה התובע.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבע אכן פגע בפרטיות התובעים וממילא לא הוכח כי עומדת לו איזו מההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא ת"ק 11109-08-23 סיטרמן נ' הרמן לפני כבוד השופט רונן פלג התובעת פנינה סיטרמן ת"ז 067366955 הנתבע שמריהו (סמי) הרמן ת"ז 428834405 פסק דין

למרות זאת, נשירת העלים יצרה סיכסוך בין השכנים.

בכתב ההגנה מטעם הנתבע נטען בתמצית כך: הנתבע הוא אדם מבוגר וחולני, הסובל מהתעמרות מצד התובעת, הכוללת הגשת תלונות שוא במישטרה ואת הגשתה של תביעה זו. לפני כ- 13 שנים, מישפחת התובעת הרסה את ביתה, עקרה את העצים בחצר, הגביהה את הקרקע ביותר ממטר, בנתה חומת בטון גבוהה בגבול עם ביתו ונטעה 8 עצים נשירים ומלכלכים בצמוד לחומה.

בהקשר זה ראוי להביא את דבריה שלה: "הוא טען שזה מציק לו. בודאי שזה מציק לו. נקטנו בכל אמצעי הזהירות שיש לאדם שיש לו שכנים. גזמנו מאוד באחריות כדי שהנשירה תהיה באיזור שלנו. העץ שתול בצד שלנו אבל קרוב לגדר. הברוך הוא גם שלנו. גם אצלנו יש נשירה. כשאנחנו הבנו שצריך לטפל בנשירה, הבאנו אגרונום. אמרנו שננסה להיפטר מהעצים האלה. התברר שלפי חוק היערנות, אי אפשר לפגוע בעצים האלה. יתרה מכך, הוא פגש את הבן של הנתבע בתיאום מראש. זה אגרונום מוכר. האגרונום הציע לעזור להם בפנוי הנשירה. אני הצעתי לקנות להם מפוח, הצעתי להם שגנן שלהם ינקה ואני אשלם. כל דבר שמופיע בתביעה, אני עומדת מאחוריו" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 19-13).

לסיום, גם לאחר מתן פסק הדין, נכון יהיה לצדדים לפנות לייעוץ בניסיון להגיע להסכמות, אשר יסדירו את חייהם המשותפים מכאן להבא, וימנעו מטרדים הדדיים והגשת תביעות אפשריות בעילות כאלו או אחרות.

...

הנתבע טען כאמור שפעולתו מותרת, לפי הוראותיו של סעיף 51 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, תחת הכותרת "צמחים הגדלים סמוך למיצר", הקובע כך: "עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר וענפיהם או שורשיהם מתפשטים לתוך מקרקעין שכנים, אין בעל המקרקעין השכנים או המחזיק בהם (להלן - השכן) רשאי לדרוש סילוק הענפים או השרשים, אלא אם יש בהם כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין; דרש השכן מבעל הצמחים לסלק ענפים או שרשים כאלה ולא סולקו תוך זמן סביר, רשאי הוא לסלקם בעצמו על חשבון בעל הצמחים". אין בידי לקבל את טענת ההגנה של הנתבע.

התוצאה היא שהתביעה הכספית בגין עלויות רכישה ונטיעה של עצים חדשים לא הוכחה.

לאחר ששקלתי את הדברים אני מורה לנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 6,000 ₪, בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשילוב אובדן ההנאה.

שאר טענות הצדדים נמצאו בלתי רלוונטיות לצורך ההכרעה בהליך זה. התוצאה היא שעל הנתבע לשלם לתובעת את נזקי עגמת הנפש ואובדן ההנאה שלה כתוצאה מגיזום בלתי מבוקר של שתי צמרות עצים הנטועים בגינת ביתה.