תביעה קטנה: נזקי בניה והוצאות עקב הרחבת בית

נטען בתביעה כי התובע - המשיב החנה את רכבו במרץ 2021 סמוך לאתר הבנייה, שבו ביצעה המבקשת עבודות.

למרות שבוצעה המצאה כדין לנתבעת, זאת כפי שהנתבעת מודה בבקשה לביטול פסק דין שהוגשה ביום 17.3.22 (כתב התביעה נימסר וכי מדובר בטעות עקב אי הגשת כתב הגנה במועד), בוטל פסק הדין בהחלטתי מיום 24.4 בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 1,500 ש"ח עד יום 15.5.

ראו בהרחבה לכלל האמור רער"צ 21215-09-21 עריית תל אביב יפו נ' פלונית.

הבקשה נדחית, אין צו להוצאות נוכח נסיבות העניין".

בבקשת רשות העירעור נטען כי בית משפט קמא טעה כאשר קיבל תביעה שלא נסמכה כלל על חוות דעת שמאית ומבלי שהוכח הנזק הנטען.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור מצאתי לנכון לדחותה אותה ללא צורך בתשובה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) כפי שנכתב בהחלטת בית משפט קמא בסיפא, מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר ניהול הליך בדרך פשוטה.לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

...

הבקשה נדחית, אין צו להוצאות נוכח נסיבות העניין".

ג) ומן הכלל אל הפרט - במקרה דנן, הלך בית משפט קמא כברת דרך לקראת המבקשת, כאשר נעתר ביום 24.4.22 לבקשה לביטול פסק דין, הגם שפסק הדין ניתן כדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כמו כן חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

ראוי להפנות בעיניין זה להחלטתה של רשמת בית המשפט העליון כב' השופטת שרית עבדיאן בבש"מ 4213-21 אורי השילוני נ' ועדת המשנה של המועצה הארצית לתיכנון ובניה (8.7.21): "אכן, בקשות להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי המוגשות טרם חלוף המועד להגשתו של ההליך תיבחנה באהדה (ראו, למשל: רע"א 1054/21 מרדכי נ' אלוני, [פורסם בנבו] פיסקה 15 (25.3.2021); בש"א 4295/21 עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ נ' פלג פיתוח מקרקעין בנהריה‏, [פורסם בנבו] פיסקה 2 (27.6.2021)). זאת, בין השאר, משום שיש בבקשות מסוג זה כדי לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית בהסתמכות בעלי הדין על סופיות הדיון ואת הנזקים שעלולים להגרם מהסתמכות זו.

משכך, גם על בעל דין הפונה בבקשה להארכת מועד להגשתו של הליך ערעורי בטרם חלוף המועד להגשתו, ובודאי כזו המוגשת ב"דקה ה-90", חלה החובה לפרט את הנימוקים העומדים בבסיסה כדבעי תוך תמיכתם בתצהיר כדין (ראו מהעת האחרונה: בש"א 3474/21 ‏ברוש נ' כליפה [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3523/21 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3844/21 פלוני נ' בי"ח מקסד [פורסם בנבו] (2.6.2021); בש"א 3964/21 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (8.6.2021))." נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, ומובאת בהרחבה בהחלטת בית המשפט העליון בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06) הנה כי: "מחד גיסא, הכלל הנו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים...מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". באשר לטעמים המיוחדים, קובע בית המשפט העליון, בעיניין נשר כי: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד... טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד." ראו גם: רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07); רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט פ"ד נה(2) 904 (2001)).

יש לדחות את הבקשה גם משום שהמבקשת כלל לא התייחסה בבקשה לסכויי העירעור, ובזהירות המתבקשת אציין כי סכויי העירעור אינם גבוהים משום שכלל הוא, כי בשל טיבו של ההליך, לא תתקבלנה בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת העירעור (רע"א 4570/06 אורון אסולין נופש תיירות נופש נ' דפנה בן חיים; רע"א 2095/15 אולמי נפטון בע"מ נ' משיח).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד". טענות המבקשת הן כי האיחור נעוץ בסיבות הקשורות בה, טעמים, אשר ככלל אינם מהווים "טעם מיוחד": "ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין .., ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (14/3/2011).

יש לדחות את הבקשה גם משום שהמבקשת כלל לא התייחסה בבקשה לסיכויי הערעור, ובזהירות המתבקשת אציין כי סיכויי הערעור אינם גבוהים משום שכלל הוא, כי בשל טיבו של ההליך, לא תתקבלנה בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 4570/06 אורון אסולין נופש תיירות נופש נ' דפנה בן חיים; רע"א 2095/15 אולמי נפטון בע"מ נ' משיח).

סיכומו של דבר, משלא נמצא טעם מיוחד המצדיק סטייה מהמועד הקבוע בתקנות סדר הדין, אני דוחה את הבקשה.

זאת, כך נטען, לאחר היתחשבות במבקשת, ובצוע מספר עבודות בלי תשלום: פירוק 2 משקופי בטון לצורך הרחבת פתח; הכנת נקודת חשמל לגוף חימום במקלחת; צביעת מרפסת ומסדרון הדירה; פירוק והרכבת מדפים במחסן; העתקת צנרת מים חמים מתחת לקרמיקה ועוד.

עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד שבית משפט קמא נתן משקל מכריע למכתב הדיווח של מר אפריים סטארק, עובד שקום טעם משרד הבינוי והשיקום (נספח 5 לכתב ההגנה), אשר ביקר בבית המבקשת ביום 7.4.22, מילא טופס מכתב שכותרתו "דווח על התאמת דור למוגבלים בניידותם", ואישר כי "בדקי ונוכחתי לראות: ... שכל השינויים להתאמת הדירה בוצעו והסתיימו בהתאם לכל המלצותינו כפי שאושרו בוועדה". בית המשפט מצא לנכון להסתמך על מיסמך עובד השקום, והוא היוה שיקול מרכזי לדחיית תביעת המבקשת.

בית משפט קמא לא נימק מדוע אינו מתייחס לחוות דעת מפורטת זו, אם משום היתרשמותו כי מומחיותו אינה רלוואנטית, אם חוות הדעת אינה מקצועית לטעמו, או אם משום שהעד לא הוזמן להעיד ולהיחקר נגדית (אם כי אז, כבית משפט לתביעות קטנות, מן הסתם היה מאפשר לדחות הדיון כדי לזמנו תוך השתת הוצאות בגין הדחייה).

בשים לב לכך שבית המשפט לתביעות קטנות אינו כפוף לדיני הראיות, קשה להבין מדוע לא ניתנה כל היתייחסות עניינית לפירוט הנזקים כמובא בטבלה שהכין השמאי, ואף לא לתמונות שהוגשו עם חוות הדעת וכתב התביעה, אשר יכולים היו יכולות לכאורה להוכיח את התביעה העיקרית.

...

נוכח כל האמור, לאחר שבית המשפט הכריע בעיקר על יסוד ראיה שלטעמי לא היה צריך ליתן לה משקל משמעותי, ולא הסביר מדוע לא נתן משקל לחוות דעת מומחה שהוגשה, אין מנוס מקבלת הערעור, ביטול פסק הדין והשבת ההליך לדיון מחודש – וכך אני מורה.

הערעור מתקבל.

נוכח מכלול הנסיבות, המשיב ישלם את הוצאות הערעור בסך 4000 ₪.

לגופו של עניין, לא היתה מחלוקת כי בין הנתבעת לבעלי הדירות בבניין נחתם הסכם לפיו הנתבעת תבצע פרויקט תמ"א 38/1 במסגרתו יבוצעו עבודות הרחבה, חזוק ושפוץ כללי בהתאם לתמ"א 38.

התובעים עותרים בתובענה זו לתשלום בעבור הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו להם ובעבור ההוצאות שהתווספו בעקבות הנזק.

במסגרת כתב הגנתה טענת הנתבעת שתי טענו: האחת, כי התביעה אינה מתאימה במהותה ואופייה לאור מורכבות ההליך המעלה שאלות מורכבות אודות טיב הבנייה ואיכותה לבית משפט לתביעות קטנות; והשנייה, להיעדר יריבות, שכן לשיטתה בהתאם להסכם התמ"א שנחתם בין בעלי הדירות בבניין לחברה היזמית, ניתן לראות כי הצדדים להסכם הם אך ורק בעלי הדירות והנתבעת ולפיכך אין לתובעים כל מערכת יחסית משפטית עם הנתבעת שכן אינם בעלי הדירות אלא שוכרים שהנתבעת לא יודעת עליהם ולא מכירה אותם.

אלא, שעניינה של תובענה זו – בנזיקין- וממילא בדבר הנזק שגרמה הנתבעת למטלטלי התובעים כתוצאה מעבודות הבנייה שביצעה בתמ"א. תובענה זו אינה חוזית ואין מקורה בהפרת חוזה.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את הצדדים כמו גם עיינתי בתמונות שהוצגו על ידי התובעים וצפיתי בסרטון המשקף את הנזילות המשמעותיות מתקרת הדירה בכל שטח הדירה כאילו היא נעדרת גג וחשופה תחת כיפת השמים מצאתי כי הדין עם התובעים.

" הנה כי כן אני דוחה את טענת העדר היריבות.

יצויין כי בהקשר זה אני מקבלת את טענת התובעים לכך כי לא ניתן היה למצוא, בנקודת הזמן הרלוונטית ובתנאים שנוצרו, דירה אחרת בתמ"א ובקרבת מקום ועל כן לא היה באפשרותם אלא להתחייב, בלית ברירה, לדירה בשכר דירה גבוה יותר.

התובע מלין על היתנהלות הנתבעת בעיניינו וגורס, כי נגרם לו נזק "בלתי הפיך". מכתב התביעה ומיתר טענותיו בהליך עולה, כי כוונתו היא לנזק לא-ממוני, ותו לא. כתב התביעה ותצהיר העדות הראשית של התובע לא הניחו תשתית ראייתית ברורה וסדורה.

מטיעוניו, לא כל שכן בהיעדר ראיות ברורות מטעמו, לא היה ניתן לבנות תמונה שמשקפת בצורה מקיפה ומדויקת את מערכת היחסים בין הצדדים אשר נמשכה למעלה משנה.

לשלמות התמונה יצוין, כי בשלב מסוים במערכת היחסים האמורה בין הצדדים (לפי הנתבעת, ביום 4.5.2014), נודע לה לראשונה שהתובע הגיש תביעה קטנה נגד עורך-הדין הראשון שמונה עבורו, וכי התביעה הסתיימה בפשרה לפיה ישולם לו (לתובע) סך 2,000 ₪.

כל טענה של התובע לעניין טיב הייצוג שניתן לו בדיון בעירעור, היא הרחבת חזית אסורה.

לפי סעיף 6 בחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, "הוצאות ושכר טירחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה; הוצאות סבירות שהוציא אדם עצמו תשלם לו הלישכה מתוך הסכום שנפסק; והכל במידה שבית המשפט לא הורה הוראה אחרת" (ראו גם תקנה 9 בתקנות).

החשוב לענייננו, לפי פסק הדין הקצר שניתן בהליך בעירעור ביום 3.6.2014, בית המשפט המחוזי קבע (להלן ציטוט חלקי): "בפסק דין מפורט ומנומק היטב קיבל בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' שחם) באופן חלקי את תביעתם של המשיבים לפינוי המערער מן הנכס נשוא התובענה ולדמי שימוש ראויים.

...

אכן, מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה.

כך שנראה, כי גם לוּ הייתי מגיע למסקנה לפיה, שגתה הנתבעת בהתנהלות שלה מול התובע בנקודת זמן כלשהי, נראה כי הליך הערעור, סיכוייו היו קלושים מאוד (בלשון המעטה), ואין כל בסיס לטענת הנזק שהעלה.

תוצאה לאור האמור, התביעה נדחית.

לנוכח תוצאת ההליך, נדחית בזאת בקשת התובע לפטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.