תביעה קטנה: דרישה להחזר תשלום ומתן פיצוי בגין ליקויי איטום

הגשת כתבי טענות ודיון התובעת הגישה כתב תביעה קטנה ביום 29.3.23 ובו ביקשה לחייב הנתבעת לשלם לה החזר שכר דירה ופצוי בגין פגיעה בהנאה מהמושכר לפי הרף העליון של תביעה קטנה.

עוד טענה, שביום 26.9.21 נחתם הסכם השכירות, לפיו הנכס הנו בית מגורים צמוד קרקע שניבנה לפני עשרות שנים, ובמועד חתימת ההסכם הובהר וניתן גילוי מפורש לתובעת על מצבו של הנכס, ואף ניתן לכך ביטוי בסעיף 6.11 להסכם השכירות כי "מוסכם וידוע לשוכרת שהבית מושכר במצבו ASIS". עוד טענה, שבמהלך תקופת השכירות, התובעת פנתה אליה מפעם לפעם, בבקשות לבצוע תיקונים שונים בנכס, והיא תמיד נענתה לבקשותיה, תוך שליחת בעלי מיקצוע לבצוע התיקונים, על חשבונה.

לא רק שהתובעת לא העלתה עד מועד איחוי הקרע עם בעלה, ודחיית בקשתה לסיים הסכם השכירות בשל חזרתה לבית בעלה, דרישה לביטול ההסכם, או שינוי תנאיו, אלא שביום 15.6.22 היא שלחה אל הנתבעת מכתב בדואר מקוון בו כתבה: "איה מה שלומך? את בכלל לא באה לבקר ולו פעם אחת כפי שהבטחת, אזי הגיע הזמן להזמין אותך לקפה. רציתי לספר לך שחזרנו, אני ואבי ילדיי, הוא מתגורר בהרצליה כרגע ורוצה ליפגוש אותך, לשוחח. הכל מצוין כולם מאושרים הילדים מאושרים תודה לאל". הנתבעת שאלה האם אלו דברים וזו הנימה שכותבת מי שסובלת לטענתה מתחילת החורף מבעיות רטיבות, עובש ליקויים בחשמל ואיטום וכמות חריגה של עכברים, חולדות וכו'.

...

סוף דבר ביהמ"ש מורה לנתבעת לשלם לתובעת הסך של 2,000 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב -יפו ת"ק 69463-01-23 לביא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ לפני כבוד השופטת קרן שמש התובע: עידו לביא, ת.ז. 036833556 הנתבעת: הפניקס חברה לביטוח בע"מ 520023185 פסק דין

בשל העובדה שהנתבעת לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון שנקבע ליום 23.5.2023, ניתן פסק דין בהעדר הגנה בו התקבלה התביעה בחלקה, והנתבעת חויבה לשלם סכום בסך 13,925 ₪ ועוד הוצאות בסך 700 ₪.

לפיכך, לא היה בסיס לדרישתו העיקשת של התובע כי הנתבעת תאתר את מקור הנזילה בפועל ותטפל בה. ניכר, כי התובע סבר בטעות כי משעה שרכש ביטוח מבנה, אזי הכסוי כולל אחריות מלאה של הנתבעת לטפול כולל ולתיקון כל התיקונים והליקויים, ללא איבחנה, אולם זו אינה לשון הפוליסה.

עוד טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בגין אובדן חודש שכירות ובגין דרישת השוכר לפצוי; בגין אובדן ימי עבודה; בגין עוגמת נפש; ובגין חיוב על ביקור שוא של בעל מיקצוע מטעם הנתבעת.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת מחויבת בתיקון הנזקים בתוך הדירה, שעלותם על-פי החשבונית היא 1,500 ₪ בצרוף מע"מ. אמנם הנתבעת טענה כי התובע היה מחויב בפנייה לשרברב שבהסדר, אולם כבר בשלב שלפני הגשת התביעה ניאותה לשלם פיצוי כספי בסכום האמור, וכפי שקבעתי לעיל, אף להתנהלותה של הנתבעת היתה תרומה מסוימת לכך שהתובע פנה לאנשי מיקצוע מטעמו.

לפיכך על הנתבעת לפצות את התובע בגין רכיב זה, בסך 1,755 ₪ כולל מע"מ. לאור העובדה שהפוליסה אינה כוללת כסוי בגין איתור מקור הנזילה, תיקון הצנרת שאינה שייכת לדירה ואיטום הגג, אני מקבלת את הטענה כי על התובע היה לפנות בנוגע לכך אל צדדים אחרים, וכי אין עילה לחיובה של הנתבעת בגין רכיבים אלה.

כך גם קבוע בתנאי הפוליסה כי המבוטח מחויב בתשלום עלות הביקור של בעל מיקצוע גם במקרה בו לא נידרש תיקון כלשהוא, ועל כן אין בסיס לדרישה להחזר דמי הביקור בסך 190 ₪.

...

בנסיבות אלה, ובהתחשב בעובדה שנטל ההוכחה מוטל על התובע, והוא עמד בנטל זה באופן חלקי, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין מחצית הסכום ששולם עבור רכיב זה, בסך של 2,340 ₪ כולל מע"מ. על-פי תנאי הפוליסה, על התובע לשאת בתשלום דמי השתתפות עצמית, ויש לקבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות סכום זה מדמי הפיצוי.

לאור העובדה שבהודעת דואר אלקטרונית מיום 25.1.2023 טענה מנהלת צוות התביעות כי התובע מחויב ביתרת דמי ההשתתפות העצמית (לאחר שהתובע נשא בעלות הביקור), התוצאה היא שיש להפחית מסכום הפיצוי סך של 560 ₪.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה.

היא הגישה נגדה (ביום 21.10.12) תביעה שכנגד על סך של 7,118,901 ₪ (להלן: התביעה שכנגד), שבה עתרה לתשלום פיצויים בגין עלויות היתר שנאלצה לשאת בהן נוכח הצורך לשכור קבלני משנה אחרים, וכן לפיצויים מוסכמים בהתאם לחוזה בשל האיחור בסיום הפרויקט, וכן לפיצויים בגין עלויות מימון שנגרמו לה בשל האיחור בסיומו.

עוד עתרה להחזר הוצאות בגין רכישת חומרים וציוד לפרויקט במקום התובעת, בצרוף 11% ריבית בהתאם לחוזה; להישתתפות בעלות פוליסת ביטוח שהיא ערכה לפרויקט; לפצוי בשל ליקויי בנייה שנתגלו בעבודות שביצעה התובעת; ולפצוי נוכח עלויות המימון המיותרות שנגמרו לה בשל האיחור בהשלמתו.

ועדיין ניצבת לפני השאלה מהו המועד שעד אליו יש לחייבה בפצוי המוסכם? ברור שלא עד תאריך 31.3.13, וגם פרץ לא עותרת לו. אך מהו המועד הראוי? האם יש להעמידו על 15.11.12 כעמדת פרץ בכתב התביעה שכנגד? התשובה לדילמה נגזרת מהמועד הריאלי לסיום העבודות, שהרי ביחס למועד זה ניתן יהיה להבין את העיכוב שג'ובראן אחראית לו. המומחה העמיד את התאריך הריאלי לסיום הפרויקט על יום 1.12.12 (עמ' 42 לחוות הדעת).

מכאן שהמומחה הגיעה למסקנה שעל ג'ובראן לשלם לפרץ 629,019 ₪ במסגרת התביעה שכנגד (ללא רכיב הפיצויים המוסכמים שאליו הוא לא נידרש).

הניתוח שנערך עד כה מייתר את הצורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים האם יש לכלול בחשבון את אותן עבודות הכלולות בסכום של 1,555,000 ₪, שהמומחה הותיר לשיקול דעת בית המשפט (המורכב מסך של 300,000 ₪ בגין איטום מרתף; 150,000 ₪ בגין חפוי קירות; 300,000 ₪ בגין עלויות מנוף; ו-800,000 בגין עבודות כוח אדם/פועלים ביומיות).

ליקויי הבנייה פרץ עתרה במסגרת התביעה שכנגד לפיצויים בגין ליקויי בנייה בסך של 703,900 ₪ (ראו: פסקות 79-78 לכתב תביעתה שכנגד), אולם בסיכומיה היא וויתרה על תביעתה בגין רכיב זה, ועתרה לפיצויים לפי מסקנות המומחה, שלפי האמור בחוות דעתו הם אמורים לכלול בתוכם גם פיצויים בגין ליקויי הבנייה.

התוצאה התביעה הראשית מתקבלת בחלקה (הקטן מאוד) במובן זה שעל פרץ לשלם לג'ובראן סך של 6,714 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

...

שעה שנמצא כי פרץ אחראית לעיכוב שנגרם עד לחודש אוגוסט, שזהו איחור של כחודש ומחצה יחסית לסיכום נובמבר, לא נראה לי כי פרץ ביססה כדבעי רכיב זה של נזקיה, ואני דוחה אותו.

לפיכך אני קובע שעל ג'ובראן לשלם לפרץ סך של 79,264 ₪ בגין הפרשי הריבית השנתית.

אלא שלא נראה לי שעל בסיס אמירות אלה אוכל לקבוע ממצא המצדיק הרמת מסך.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 16594-09-22 אורון נ' י.א. אלון בניה בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת חוה קלמפרר-מרצקי תובעת טטיאנה אורון נתבעת י.א. אלון בניה בע"מ פסק דין

לפניי תביעה על סך 34,000 ₪ לפצויי בגין ליקוי בנייה בדירה חדשה שרכשה התובעת מהנתבעת.

משכך, עותרת התובעת להחזר כספי של כל ההוצאות והתשלומים ששילמה עבור התיקונים הנדרשים לצורך עלות התיקונים.

סוף דבר: לאור האמור לעיל ומשאין חולק כי התובעת נתנה לנתבעת היזדמנות נאותה לתקן את ליקויי האיטום בחדר הרחצה בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, ומשניסיונות התיקון של הנתבעת לא צלחו, רשאית הייתה התובעת לתקן את הליקויים בעצמה, והנתבעת צריכה לשאת בעלות איתור הבעיה ותיקונה.

מאידך אינני מקבלת את תביעת התובעת על נזקים נוספים שתבעה (בסך כולל של 6,975 ₪ - סכום התביעה פחות הסכומים בגינם הומצאו חשבוניות ונזכרים לעיל הנ"ל) אשר על כן, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 27,025 ₪, בצרוף הוצאות משפט (כולל החזר אגרה) בסך 600 ₪, סה"כ 27,625 ₪.

...

בשולי הדברים אציין כי אני מקבלת את עדותה של התובעת לפיה היא נמנעה מלפנות לנתבעת במשך מעל לשנה בנוגע לכישלון התיקונים שערכה הנתבעת בחדר הרחצה, וזאת בשל במצבה הרפואי, הניתוח שעברה והתקופה בה הפכה לסיעודית, והנני קובעת כי אין בחלוף הזמן הנ"ל בנסיבות המקרה דנן כדי לפגוע בעילת תביעתה.

סוף דבר: לאור האמור לעיל ומשאין חולק כי התובעת נתנה לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את ליקויי האיטום בחדר הרחצה בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, ומשניסיונות התיקון של הנתבעת לא צלחו, רשאית הייתה התובעת לתקן את הליקויים בעצמה, והנתבעת צריכה לשאת בעלות איתור הבעיה ותיקונה.

מאידך אינני מקבלת את תביעת התובעת על נזקים נוספים שתבעה (בסך כולל של 6,975 ₪ - סכום התביעה פחות הסכומים בגינם הומצאו חשבוניות ונזכרים לעיל הנ"ל) אשר על כן, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 27,025 ₪, בצירוף הוצאות משפט (כולל החזר אגרה) בסך 600 ₪, סה"כ 27,625 ₪.

בקשת רשות העירעור הוגשה על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשם הבכיר יגאל ברק-עופר) מיום 28.3.2024 בת"ק 34533-07-23, שלפיו תביעתה של המבקשת נגד המשיב נדחתה תוך חיובה בתשלום הוצאות המשיב בסך 1,500 ₪.

המבקשת אף ביקשה את חוות דעתו של מומחה לאיטום ולשם כך היא פנתה אל מר גלעד נתן, בעל חברת איטום נתן ובניו בע"מ. מר נתן בדק את עבודת האיטום שעשה המשיב ובמסמך מיום 12.6.2019 הנושא את פרטי החברה שלו, הוא פרט את הכשלים ואת הליקויים שמצא בעבודתו של המשיב (נספח 8).

הצדדים מוותרים על כל טענה או דרישה הנובעת מהתביעה בתיק דלעיל.

עם זאת נקבע, כי לא זו הייתה טענת המבקשת, כי המבקשת לא הוכיחה את פנייתה אל המשיב ולא הראתה שנתנה לו היזדמנות לתקן את הליקויים ולכן, כך נקבע, לא ניתן לומר כי המשיב הפר את חובתו על-פי כתב האחריות.

עוד יש להוסיף, כי לא ברור על יסוד מה נקבע כי "תועד בהסכם הגישור תשלום פיצוי בסך 610 ₪". כמפורט לעיל, בעיניין תשלום סכום זה נאמר בהסכם הגישור כי "במעמד חתימת הסכם זה ומבלי להודות בטענה מטענות התובעת, שילם הנתבע החזר של 610 ש"ח במזומן לתובעת". כך בלי להסביר מה המשמעות של הסכום הזה, מהו אותו החזר ועבור מה שולם.

...

לאחר עיון זה החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות)), לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(5) בתקנות), ולקבל את הערעור במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא כדי שידון מחדש בתביעה.

לסיכום, בלי שיש בכך משום נקיטת עמדה לגופה של תביעת המבקשת, נראה לכאורה, כי בפיה טענות כבדות משקל הנתמכות בראיות.

בהתאם לכך וכאמור, הערעור מתקבל, פסק-דינו של בית המשפט קמא, לרבות החיוב בהוצאות, מבוטל והעניין מוחזר לשם דיון מחדש בתביעה לגופה.