עד כאן העובדות כפי שנטענו הן בפרשת-התביעה והן בתצהיר של מנהל חברת "פריס" (המשיבה), אשר הוגש בתמיכה לבקשה למתן צו-המניעה הזמני; ובולט הוא, שעילת התביעה למתן צו-המניעה הקבוע, במידה שעילה זו נוגעת לשני המערערים, מושתתת על הטענה, שאם הם ישתמשו בישראל בזכויות ההפצה, אשר חברת "אמבסי" העניקה להם, יהיה בכך משום פגיעה בזכויות ההפצה שרכשה המשיבה מכוח ההסכם שנעשה בינה לבין אותה חברה ביום 9.6.64.
בבקשתם לביטול צו-המניעה הזמני, הסתמכו המערערים על הטענות הבאות:
(1) לא היתה סמכות לבית-המשפט המחוזי ליתן את הצוו הנ"ל, הואיל ולמערער מס' 1 לא הומצאה הזמנה כחוק; (2) אין יריבות בין המשיבה לבין המערערים, שכן אלה האחרונים לא רכשו מעולם זכויות כלשהן בסרט הנידון.
על הלשון בסעיף-קטן (2), בה עסקינן, כי אם על הנימוק, שכוונתם האמיתית של הצדדים, כפי שעלתה מתוכן ההסכם הנידון, היתה לעיסקה של העברה חלקית (ראה,((MESSAGER V. BRITISH BROADCASTING CO.; (1929) מן הראוי להוסיף, כי בשני מקרים שנתברר; באנגליה לפני תיקון החוק שם בשנת 1956, הושארה השאלה, אם עיסקה "המעניקה אינטרס בזכות מכוח רשיון" נותנת בידי בעל הרשיון זכות להגיש תביעת הפרה בשמו בלבד-בצריך עיון (ראה משפט,
[GLOVER,]7 הנ"ל, ב-ע' (JONATHAN CAPE CO. V. CONSOLIDATED PRESS,.
...
על יסוד האמור, יש לדחות את הערעור לגבי המערער מס' 1 ולקבלו לגבי המערערת מס' 2.
המערער ישלם למשיבה מס' 1 את הוצאות הערעור בסכום כולל של 700 (שבע מאות) ל"י.
השופט זוסמן: המשיבה מס' 1 (להלן המשיבה) הגישה תובענה נגד שני המערערים (שהם בעל ואשה) ונגד המשיבה מס' 2.
המערער ישלם למשיבה מס' 1 את הוצאות הערעור בסכום כולל של 700 (שבע מאות) ל"י.
ניתן היום, ג' בסיון תשכ"ו (22.5.1966).
