בפני תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסומים שביצעו הנתבעים.
מכתב מיום 5.3.10 אשר מוען אל הנהלת קהילת חולתה, מזכיר התנועה הקיבוצית, רשם האגודות השיתופיות ומבקר המדינה ובו נאמר בין היתר:
"מאחר ומנהל הקהילה בחולתה החליט על גב מחלת הסרטן של בתנו לסגור עם משפחתנו, חשבונות הנובעים ממלחמתנו לטוהר מידות וניהול תקין בחולתה, "השלטת חוק וסדר צבורי" ומאחר ואנחנו נפגעים בצורה אנושה על פי חוקי "כבוד האדם וחרותו" חוקי ישראל והתקנונים ומאחר ומנהל הקהילה משך את העניין אל המיגרש המשפטי, על חשבון המיסים שאנחנו משלמים, ומאחר ואנחנו מוצאים עצמנו נפגעים אנושות פעם אחר פעם, ממעשיו האסורים נגדנו, ומאחר ופגיעתו גרמה לפגיעה כלכלית אנושה במשפחה על ידי שמנע סיוע המגיע לנו בשל מחלת הסרטן של בתנו, והשיט עלינו חובות כבדים לבנקים הנובעים ישירות ממחלת הבת, ומאחר ומשתמש בדברי שקר המוצאים לשון הרע, ופוגע במוניטין שלנו בצורה שיטתית, ומאחר והוא פועל על ידי הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ניצול מעמדו וסמכותו כעובד ציבור לפגיעה במשפחה וביכולת הקיום, התרת דמנו במסמכים פורמאליים של הקיבוץ (שהביאה לאיומים על שלומינו הפיסי, בפורום החברים שבאתר חולתה), ומאחר והפך את חיינו ל"גיהנום".
כך למשל, בפירסום הראשון נאמר במפורש: "צאו וראו את שעוללה קבוצה קטנה ואלימה שהשתלטה על חולתה ושולטת בה ברשעות ואלימות" וכן בפירסום השני, שם הובאה קביעה כאילו התובע החליט על חשבון גבה של בתם החולה של הנתבעים לסגור עמם חשבונות.
...
ראה ע"י 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פיסקה 33: "ודוק: אף אם שורשיו של כלל זה נעוצים במסורת המשפט המקובל, לכלל זה הצדקה אף במישור התכליתי. דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי – אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. באותם המקרים, בהעדר פגיעה בשם הטוב של הפרט, אין כל מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב".
ובהמשך –
"הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה היתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו – לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב – הערכת הסביבה את הפרט".
סבורתני, כי "האדם הסביר" ואף הממוענים הנוספים במכתב לא יזהו את התובע 1 דווקא מתוך כלל הנהלת הקיבוץ כגורם הספציפי אליו התייחסו הדברים.
לאור האמור ולאחר ששקלתי את מהות הפרסום וחומרתו אל מול העובדה שמדובר בגורם יחיד אליו נעשה פרסום ללא הגנה שבדין, סבורתני כי פיצוי בסך של 7,000 ₪ יהלום את היחס בין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע 1, לבין העובדה שהפרסום לגביו לא עמדה לנתבעים הגנה בדין, הגיע בסופו של דבר כאמור, רק למזכיר התנועה הקיבוצית.
לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 סכום של 7,000 ₪.
