יצויין, כי עוד בתחילת חודש אוגוסט 2013, הגישה המשיבה בבית הדין לעבודה תביעה נגד המערערת - שירותי בריאות כללית, כמבטחת על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד – 1994, ונגד משרד הבריאות, אשר במסגרתה עתרה להותיר את הגדרתו של המנוח כחולה "סיעודי מורכב" על כנה, במטרה ליפתור את הקושי שנוצר, באמצעות מימון של משרד הבריאות (חב"ר 18642-08-13).
המשיבה לא שילמה לבית החולים, עבור אשפוזו של המנוח בתקופה שמיום 29.7.13 עד 25.12.13, ועל כן הגישה המערערת נגדה תביעה כספית בסדר דין מקוצר, על סך 321,649 ₪ - עלות האישפוז על פי תעריף של 1,620 ₪ ליום, כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה.
...
סבורני, כי יש להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין הסמכות העניינית, ולהורות על המשך בירור התביעה בפניו.
סבורני, כי עניינו של ס"ק 54(ב) לחוק, הינו אכן תביעות שעניינן שמירת זכויות המבוטחים על פי החוק, ואכיפתן, והוא לא נועד לחול על תביעות שעילתן אינה בהוראות החוק האמור, כגון תביעות כספיות גרידא נגד מבוטחים, כבענייננו.
אשר לנפקות פסק דינו של בית הדין האזורי הנכבד לעבודה, לעניין עצם קיומו של החוב הנטען - סבורני כי אין להכריע בשאלה במסגרת הערעור, משהתייחסות בית המשפט קמא לשאלה לא באה במסגרת טעם הפסק, אלא כאמרת אגב, הגם שאין לשלול את הגיונן של טענות המערערת במישור זה.
אכן, ראוי לסברתי, כי במקביל להמשך בירורן של טענות הצדדים, תפעל המערערת כעצת בית המשפט קמא, ותבחן אפשרות של פרעון החוב בגין האשפוז, על ידי משרד הבריאות, אלא שאין בהערה זו כמובן, להשליך על תוצאת פסק הדין בערעור.
