כאשר הגיע הגרר למקום הארוע, הרכב לא היה במקום וככל הנראה נגנב.
התובעת הפניתה לסעיף 5.3 בהסכם, שם נקבע, כי:
"השוכר יישא במלוא הנזק, גם אם רכש כסוי לנזק תאונתי, אם הפר את הוראות סעיפים 3 או 4 או 5 להסכם זה ו/או לא דיווח מידית על הנזק. במקרים אלו, המשכירה לא תעניק כסוי לנזק שלה ושל צד ג' ותפנה צד ג' אל השוכר, על מנת שזה יפרע ממנו".
מר ששוני הצהיר, כי הנתבעת פעלה בנגוד להסכם השכירות, עת הפקירה את הרכב במקום ודיווחה לתובעת על ארוע השריפה באיחור רב, כאשר היה עליה לדיווח לתובעת לכל היותר בתוך 24 שעות מקרות הנזק.
במידה והיה עולה מעדותו של עד התביעה כי התובעת מחתימה את שוכרי הרכבים על חוזה בנוסח אחיד, אשר תנאיו אינם ניתנים לשינוי, ניתן היה להגיע למסקנה כי הסכם בנוסח זה נחתם גם עם הנתבעת.
אציין, כי העובדה שלא הובאו עדים רלוואנטיים בעיניין מהותי זה תוחזק כנגד התובעת.
אוסיף ואומר, כי המועד בו הזמינה התובעת את שגריר לצורך גרירת הרכב יכול הייתה להעיד על המועד שבו נימסרה לתובעת הודעה בדבר הארוע.
ברור כי תעוד זה מצוי בידי התובעת ולחילופין, הייתה יכולה לקבלו מחברת שגריר.
...
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב (או שרידיו) לא הושבו בסופו של דבר לתובעת.
משכך, אני קובעת כי הנתבעת לא התרשלה.
לאור כל האמור ובהתאם להוראות סעיף 2 (ב) לחוק השומרים וסעיף 35 לפקודת הנזיקין, מצאתי כי הנתבעת לא התרשלה בהתנהלותה מול התובעת ועל כן, אינה חבה לתובעת בגין אובדן הרכב.
אשר על כן, התביעה נדחית.
