תביעה נגד עיריית ירושלים בגין קנס חניה לא מוצדק

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בפני כב' השופט ארנון דראל 29 ינואר 2020 ת"צ 53017-01-18 ללום נ' עירית ירושלים בעיניין: יואב ללום ע"י עו"ד מתן פריידין התובע עירית ירושלים ע"י עו"ד חנית כהן, הלישכה המשפטית הנתבעת פסק דין

הפרט שצוין הוא פרט 11 שמאפשר הגשת "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". לאחר הגשת התובענה והבקשה, ובפרק הזמן שבו נתבקשו על ידי הנתבעת הארכות המועדים להגשת כתב הגנה ותגובה לבקשה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 7302/16 עריית תל אביב-יפו נ' רינה איגרא (15.3.2018) (להלן: עניין איגרא).

על כן פרשנות תכליתית של המונח "תשלום חובה" מוליכה לגישתי אל המסקנה כי קנסות בגין ביצוע עבירות, ובכלל זה עבירות חניה, אינם באים בקהל "תשלומי החובה" שאליהם מכוון פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות.

התובע היתנגד לסילוק על הסף וטען כי פסק הדין איגרא ניתן "בהסכמת הצדדים ואין לראות בו אלא אוביטר בלבד", וכן טען כי אין בפסק הדין היתייחסות לכך שהדין במקרים שבהם הרשויות המקומיות הן שגובות את הקנס למימון פעילותן צריך להיות שונה, וכי יש שיקולים אחרים המצדיקים לאפשר הגשת תובענה ייצוגית באשר לקנסות כאלה.

בא כוח התובע הודיע כי הוא מבקש את הכרעת בית המשפט תוך ששב על עמדתו כי לא ניתנה הכרעה עניינית בסוגיית האפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות בשל גביה שגויה של קנסות חניה והודיע על רצונו בקבלת הכרעה בשאלה זו. לאחר בחינת טענות הצדדים וכן הדברים שנכתבו בפרשת איגרא ובפסק הדין מושא העירעור בפרשת קידר, החלטתי לקבל את בקשת הנתבעת ולדחות את התובענה והבקשה על הסף.

...

בדיון שהתקיים ביום 7.1.2020 החלטתי להמתין עד לדיון בעניין קידר, בטרם אחליט בבקשה.

בא כוח התובע הודיע כי הוא מבקש את הכרעת בית המשפט תוך ששב על עמדתו כי לא ניתנה הכרעה עניינית בסוגיית האפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות בשל גביה שגויה של קנסות חניה והודיע על רצונו בקבלת הכרעה בשאלה זו. לאחר בחינת טענות הצדדים וכן הדברים שנכתבו בפרשת איגרא ובפסק הדין מושא הערעור בפרשת קידר, החלטתי לקבל את בקשת הנתבעת ולדחות את התובענה והבקשה על הסף.

על יסוד כל האמור התובענה והבקשה נדחות על הסף.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 20120-03-20 ישראלי נ' עירית ירושלים מספר בקשה:3 22.4.2020 לפני כבוד הרשמת, השופטת תמר בר-אשר המבקש דוד ישראלי המשיבה עירית ירושלים המבקש – בעצמו בא-כוח המשיבה: עו"ד פיני ויקסלבוים (אגף היועץ המשפטי לעירייה) החלטה

עקרי העובדות ותמצית טענות הצדדים עניינה של התביעה הקטנה שהגיש המבקש, בתמצית, הוא עיקולים שהטילה המשיבה על חשבונות הבנק שלו, בשל קנסות חניה שלא שולמו ואשר לטענתו, לא הומצאו אליו כדין.

אולם אפילו אין המבקש מסתייע בייעוץ משפטי, הרי שדי בנימוק הראשון, שלפיו למרות ההברה למבקש כי עליו לתמוך את בקשת הארכה בתצהיר, הוא נימנע מלעשות כן. הטעם השני: המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכה המבוקשת (כמתחייב מתקנה 528 בתקנות סדר הדין האזרחי).

...

לאחר עיון בבקשותיו של המבקש, בתגובת המשיבה מיום 5.4.2020 ובמספר תשובות שהגיש המבקש מבלי שהורשה להגישן וכן לאחר עיון בתיק בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים שיובאו להלן.

דיון והחלטה משני טעמים שיפורטו עתה בקצרה, לא נמצאה הצדקה להיעתר לבקשת הארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בהסכמה בבית המשפט קמא.

בענייננו נראה כי סיכויי הצלחתה של בקשת רשות הערעור אפסיים, ולכן גם מטעם זה לא נמצאה הצדקה להיעתר לבקשת הארכה.

מהטעמים האמורים, הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 17.3.2020 נדחית.

התובענה שהמבקש עותר לאישורה כתובענה ייצוגית, עניינה אגרת חנייה, שהמבקש שילם בטעות, בעת שהחנה את רכבו במקום אסור לחניה (במקרה זה בחנייה המיועדת לנכים), ניתנה לו הודעת קנס בגין החניה האסורה והוא שילם את הקנס.

באשר לתנאים לאישור התובענה כתביעה ייצוגית, המבקש טוען כי עילת התביעה שלו נכנסת בגדר העילה המוכרת על פי החוק להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות - גבייה שלא כדין של תשלום חובה - אך הוא אינו מיפרט מדוע כך. הוא מרחיב כי השאלה המשפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה, גודלה של הקבוצה וסכום ההשבה הפוטנציאלי הנמוך לכל ניזוק, מצדיקים את ניהול התובענה כתביעה ייצוגית, שהיא הנתיב היעיל ביותר להכרעה במחלוקת.

בנוסף, עמדת הערייה היא כי לא מתקיימים התנאים המנויים בחוק, לאישור תובענה כייצוגית, מהטעמים הבאים: סכויי הצלחת התביעה קלושים; תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה לניהול ההליך; ולא נראה כי עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב. לא זו בלבד, אלא שלשיטת הערייה, ניהול התובענה אף יביא לנזק לתושבי ירושלים, אשר יעלה עשרות מונים על התועלת הצפויה לחברי הקבוצה.

עילת תובענה משותפת לקבוצה וגודל קבוצה המצדיק הגשת תובענה ייצוגית המבקש מונה בין חברי הקבוצה את מי ששילם לעירייה אגרת חניה ב-24 החודשים שקדמו להגשת התובענה, בזמן ובאיזור בהם החניה מותרת לכלי רכב מסוימים שהוא אינו נימנה עימם ובשל כך קיבל הודעת תשלום קנס, אולם דמי החניה לא הושבו לידיו.

...

לאור החלטתי בעניין תחולת פרט 11, נראה כי ישנה אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה.

סעיף 20 לחוק קובע כי: " (ג) (1) מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין;

סיכום על יסוד כל האמור, מצאתי כי התקיימו התנאים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית והבקשה מתקבלת (בכפוף להסכמת המבקש לעניין טיב הסעד המבוקש).

לפניי תביעה בסך 26,379 ₪ שעניינה דרישת פיצוי בגין אי מתן אפשרות לתובע להשפט כנגד קנסות חנייה שקבל, גבייה ביתר, ועיקול שהוטל שלא כדין, לטענת התובע.

עיקר טענות התובע ביום 18.6.2020 התקבלה אצל אמו של התובע דרישה מאת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לתשלום 4 קנסות בגין חניה שלא כדין.

בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "תקנות סד"פ") נכתב כדלקמן: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן." ואילו סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) (להלן: "פקודת המסים") קובע חזקת מסירה אף לגבי משלוח בדואר רגיל: "הודעה, דרישה, צו או כל מיסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נימסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובילבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום." בסעיף 20 לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5255/11 עריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם [פורסם ב'נבו'], נכתב בזו הלשון: "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מירשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מירשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמאטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שארעה תקלה כלשהיא שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין. יוער כי אף שלשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) אינה קובעת במפורש כי מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, יש מקום לדיעה שאין מדובר בחזקה חלוטה. זאת, משום שבדברי ההסבר לתיקון שהוסיף את סעיף 12ב לפקודה הוסבה תשומת הלב לסעיף 36 לפקודת הפרשנות, אשר בנתיים בוטל ועוגן בנוסח זהה בסעיף 57ג לפקודת הראיות. סעיף 57ג קובע במפורש כי החזקה הקבועה בו ניתנת לסתירה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה), התשל"ג-1972, ה"ח 9). הואיל וכפי שיפורט להלן, בעניינינו העבירה היתיישנה, אין צריך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, וניתן להותירה בצריך עיון." ראשית יצוין כי, הגם שבית המשפט העליון הותיר את הסוגיה ב"צריך עיון", הרי שבעניינינו, ולאור הנימוקים שהובאו בסוף הציטוט דלעיל, יש לקבוע כי חזקת המסירה ניתנת לסתירה גם לעניין פקודת המסים.

...

אני סבור כי במקרה שלפניי יהא זה צודק לעשות כן. יש להעמיד, לפיכך, את הפיצוי על שיעור של 5,000 ₪, בדומה להיקף שנפסק בת"ק 40064-09-20.

סיכום לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 – עיריית ירושלים - בחלקה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצוי בסך 2,750 ₪.

כמו כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – חברת דואר ישראל בע"מ– במלואה, ומחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בסך 400 ₪.

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים המ"ש 53861-09-23 עריית ירושלים נ' ליפר תיק חצוני: לפני כבוד השופטת יעל ענתבי-שרון מבקשת עריית ירושלים משיב אורי ליפר החלטה

לטענת המבקש, הוא מקפיד לחנות תמיד כחוק במקומות המוסדרים בהתאם לכללי תו חניה לנכים ואילו פקחי החנייה אינם מתחשבים בתו הנכה בנותנם דו"חות חניה.

המשיבה טוענת מנגד, כי בסמוך להגשת הבקשה הנוכחית הגיש המבקש בקשה להפחתת הקנס בגין 8 דו"חות חניה המנויים בבקשתו.

ביום 28.6.21 הגיש המבקש ערעור על דו"ח החניה (בקשה לביטולו) והבקשה נדחתה בהחלטת תובע מיום 19.6.22.

אין בנמצא גם נסיבות מיוחדות המצדיקות להעתר לבקשה או חשש לקיומו של עוות דין.

...

ביום 16.11.21 פנה המבקש בערעור על הדו"ח והערעור נדחה ביום 17.8.22 , כאשר הודעה על דחיית הערעור נשלחה ביום 23.8.22 לכתובת המבקש.

אין בנמצא גם נסיבות מיוחדות המצדיקות להיעתר לבקשה או חשש לקיומו של עיוות דין.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית.