תביעה נגד עובד לשעבר בגין פתיחת עסק מתחרה

באומרנו כן, ולצורכי החלטה זו בלבד, אין אנו מקילים ראש בהתנהגות המשיב הנגועה לכאורה בחוסר תום לב, שעה שהגיש הצעה למכרז למפעלי ים המלח בעודו עובד אצל המבקשת, ויכול שבהתנהגות זו הוא מעל באמונה וגרם לה לנזקים כלכליים, ואולם בגרימת נזקים אלה, שהתגבשו כדי סעד כספי עוסקת התביעה הכספית שהגישה המבקשת נגד המשיב, ועליה להוכיחם, ואין בכך די כדי למנוע בצו מניעה את המשיב מעבודתו אצל מפעלי ים המלח.

ב"כ המבקשת עשה שימוש נרחב בסיכומיו בפסק דינה של כב' השופטת איצקוביץ בעיניין דקוליין ציפויים דקורטיביים נ' הוד סלמה[footnoteRef:4] , בו ניתן צו מניעה קבוע נגד עובד לשעבר אשר פתח עסק מתחרה לזה של מעסיקתו, ובקש לגזור גזירה שווה גם לענייננו ולקבוע כי גם במקרה דנן הפר המשיב את הסוד המסחרי של המבקשת, ואולם עיון מעמיק בפס"ד דקוליין מעלה כי אין הנידון דומה לראייה.

...

אין בידנו לקבל את הסברי המבקשת לשיהוי זה בהגשת הבקשה משך למעלה מחודשיים מהיום שבו נודע לה כי המשיב מפר את סודותיה המסחריים, ועל כן, בנסיבות העניין, ואף רק מפאת שיקול זה - יש לדחות את הבקשה משום שלא לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הממושך.

לסיום פרק זה יצוין כי בבוא בית הדין להחליט בבקשה לסעד זמני בכלל, ובבקשה לצו-מניעה בפרט, עליו לתת את דעתו למכלול הנסיבות שנפרשו בפניו, ומבלי לקבוע מסמרות ביחס להליך העיקרי, דומה כי אין מנוס מהקביעה כי המבקשת לא הניחה תשתית מספקת לקבלת צו המניעה המבוקש על-ידה, וכי אין זה המקרה שבו בית הדין יוציא תחת ידיו צו מניעה אשר ימנע מהמשיב להמשיך בעבודתו עם מפעלי ים המלח.

סיכומו של דבר: לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב להידחות.

התביעה שלפנינו הוגשה ביום 12.4.2016 לצד בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני וצו עשה זמני כנגד הנתבע – מר הוד סלאמה (להלן – הנתבע או הוד), עובד לשעבר של התובעת.

לטענת התובעת סמוך להגשת כתב התביעה התגלה שהנתבע גזל את סודותיה המסחריים בתכנון מדוקדק מראש, מתוך כוונה להקים עסק משלו, להתחרות בתובעת ולהשתמש בקניין שעליו עמלה שנים רבות.

התובעת צירפה כחלק מראיותיה תמלילים של שיחות שניהל הנתבע עם חוקרת פרטית שהציגה את עצמה כ"נטלי" (להלן – החוקרת "נטלי") שבהן אמר הנתבע במפורש שגנב את הנוסחות של התובעת, וכי בכוונתו לגזול לקוחות כדי לפתוח עסק מתחרה.

...

נוכח כל האמור טוענת התובעת שהנתבע גזל סודות מסחריים ופגע בקניינה כדי לעשות בהם שימוש במפעל שיקים ויתחרה בתובעת.

אי לכך אנו קובעים שההגבלה האמורה תימשך שנתיים החל ממועד סיום העבודה של הנתבע.

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו נותנים צו קבוע המונע מהנתבע לייצר טיח דקורטיבי מכל סוג שהוא, ובמיוחד סוג הטיח הדקורטיבי שהתובעת משווקת ועוסקת בו, על פי רשימת "מוצרי דקוליין". זאת, תוך שנתיים מסיום העבודה של הנתבע, קרי, עד ליום 19.2.18.

אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת סך של 85,000 ₪ בגין פיצוי ללא הוכחת נזק.

לפניי תביעת התובעת, כנגד הנתבעים 1 – 2, בגין הפרת תניית אי תחרות אשר נקבעה בהסכם העבודה של הנתבע 1, הפרת חובות תום הלב והאמון האישי החלות על הנתבע 1 וגזל סוד מסחרי של התובעת.

בהסכם עבודת התובע נקבעה תניית סודיות והגבלת תחרות אשר זו לשונה (ס' 13 להסכם, נספח 2 לתצהירו של מנכ"ל התובעת): "13.1 העובד מתחייב לשמור בסודיות, לא לגלות, לא למסור ולא להשתמש, בכל מידע הנוגע לחברה ו/או הקשור לחברה ו/או ללקוחותיה, אשר הגיע או יגיע לידיעתו עקב מילוי תפקידו בחברה, לרבות סודותיהם המסחריים ו/או העיסקיים ו/או המקצועיים של החברה ו/או של לקוחותיה – וזאת הן במהלך תקופת עבודתו בחברה והן לאחריה, ללא הגבלת זמן.

כמו כן, לקוחות אלו ציינו בפני מנכ"ל התובעת כי יש לו "חפרפרת בחברה". נוכח זאת ומאחר ועוד קודם לכן, ביום 6.4.16 קיבל מנכ"ל התובעת הודעת דואר אלקטרוני פירסומי מעסק חדש בשם "אולזול – מוצרי פירסום ומתנות" המציע לתובעת לרכוש עצי ריח ממותגים, ערכה התובעת בדיקות לאחריהן התברר כי הנתבע 1 פתח עסק המתחרה בה , גנב סודות מסחריים ופנה ללקוחותיה.

...

יחד עם זאת בנסיבות מקרה זה לא מדובר במעבר עובד לחברה מתחרה באופן שהחברה המתחרה נהנית מהמידע אשר מתקבל מהעובד וכן לא הוכח כי הנתבע1 גזל סודות מסחריים והעבירם לאביו לאחר סיום תקופת עבודתו בתובעת על כן, גם מטעם זה הנני סבורה כי הנתבע 2 אינו צד המהווה חלק מהעילה או עובדות המקרה מאחר ושוכנעתי כי עסקינן ב"שחקן" פאסיבי נעדר מעורבות ממשית אשר עיקר תפקידו ברישום העסק החדש אותו הקים הנתבע 1 , על שמו.

לאור האמור לעיל, הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 2 מחמת היעדר סמכות עניינית.

סוף דבר - הנתבע1 ישלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, סך של 20,000 ₪ כפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות.

עניינה של התביעה בטענת התובעת כי הנתבע גרם לה נזק, עת הוא עבר לעבוד – מייד לאחר סיום עבודתו אצלה ובלי תאום עמה וללא ידיעתה, אצל הלקוח שלה לשעבר ושאצלו הוא נתן שירותים מטעמה במהלך השנה האחרונה לעבודתו.

] לאור העובדה שתביעת התובעת כנגד המרכז הרפואי עדיין מיתנהלת לפני בית משפט השלום, ובהנתן כך שגורמי המרכז הרפואי לא הובאו כאמור לעיל לעדות לפנינו, נציין את הדברים הבאים, ובזהירות רבה – טענה זו מעלה תמיהה ופליאה.

התמונה המצטיירת היא שהעובדת תיכננה מראש לסיים את עבודתה במועד שהתאים לתכניתה לפתוח משרד עצמאי, יצרה מצג שוא בעיניין הסיבות להעדרותה, לא איפשרה למעסיק להערך לסיום עבודתה, והייתה אדישה לחלוטין לנזקים החמורים שייגרמו למעסיק כתוצאה מסיום עבודתה ללא הודעה מוקדמת וללא שניתנה למעסיק שהות להערך להמשך עבודתו במשרד ללא סיוע של העובדת.

ראו למשל הכרעת כב' השופט ארמון, במקרה שבו הועלתה טענה דומה כנגד עובד שהתפטר מעבודתו אצל מעסיקתו הקודמת, ועבר לעבוד אצל מי שנטען שהוא מתחרה של המעסיק[footnoteRef:42], כדלקמן: [42: סעיף 53 לעב' (נצ') 1625/00 וויטקום בע"מ – דוויבאיפי בע"מ, ניתן ביום 30.7.2000.

בין היתר, צוין בסעיף 7 לחוזה ההעסקה, כי "... לאור תפקידו של העובד יתחייב העובד לאי תחרות בחברה והחברה תשלם לו בגין התחייבות זו סך של 1,000 ₪ ברוטו בחודש (בהתאם להסכם סודיות ואי תחרות המצ"ב לסיכום התנאים ומהוה חלק בלתי נפרד ממנו)". בהמשך לאמור לעיל, ביום 2.9.2013 חתם הנתבע על "התחייבות לשמירת סודיות", במסגרתה הוא התחייב כך: "... במשך תקופת עבודתי בחברה ובמשך שנתיים נוספות לאחר הפסקת עבודתי בחברה אני מתחייב לא להתחרות בעסקיה של החברה, בין במישרין ובין בעקיפין, בעצמי או באמצעות אחרים, בין כעצמאי ובין כשכיר, לרבות על ידי שותפות או החזקה בעצמי או באמצעות אחרים במניות או בזכויות ניהול בתאגיד כלשהוא." מהו התפקיד שבו עובד כיום הנתבע במרכז הרפואי, והאם המדובר בתפקיד זהה לתפקידו בעת העבודה בתובעת – טרם שנידון בטענות הצדדים לגופן וביחס לאותה התחייבות חוזית, יש לידון בטענת הנתבע כי הוא אינו עובד כיום במרכז הרפואי באותו התפקיד שבו הוא עבד במרכז הרפואי עבור התובעת.

...

לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לקיזוז הסכומים המועטים שלהם זכאית התובעת, כנגד ההוצאות שנגרמו לנתבע כתוצאה מכך שרוב רכיבי התביעה נדחו.

גם ההתייחסות בסיכומי הנתבע לעמדת התובעת היתה בלשון בוטה, שאינה מקובלת עלינו[footnoteRef:91].

] בסיכום כל הדברים, אנו סבורים כי התוצאה הראויה והצודקת היא שכל צד יישא בהוצאותיו, ובמובן זה שאיש לא יצטרך לשלם דבר לצד שכנגד, הן ביחס לחיוב הכספי והן ביחס להוצאות.

המבקשת הגישה תביעה כנגד המשיבים, עובדים לשעבר שלה, בטענה כי התאגדו במטרה לעזבה ולהקים עסק מתחרה באמצעות הידע, התשתית והתוכנות הייחודיות השייכות לה. המבקשת עותרת בתביעתה, בין היתר, לצוו מניעה קבוע האוסר על המשיבים לעשות כל שימוש בתוכנות/קבצים/בסיסי נתונים/מיסמכי אפיון שמקורם במחשביה או שיוצרו על ידם טרם סיום עבודתם אצלה, ולשלם לה פיצוי בסך של 4,000,000 ₪.

עוד אעיר, כי עיון בהסדר הדיוני מיום 27.1.14 מלמד כי אפשר למבקשת להחליט בעתיד כי ברצונה להמשיך בהליך הבדיקה לגבי 308 הקבצים ה"חשודים", אך לכאורה לא היה בו כדי להותיר לה פתח לשוב ולהעלות פעמים נוספות את אותן טענות לגבי 750,575 הקבצים בכל עת. לאמור לעיל אוסיף, כי התיק בבית הדין האיזורי קבוע להוכחות ליום 22.12.15, וראוי בשלב זה לאפשר את קדומו ושמיעתו לגופו, בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 27.1.14.

...

שנית ולגופם של דברים, מקובלת עלי עמדת בית הדין האזורי כי למעשה חוזרת המבקשת בבקשתה הנוכחית על הבקשה שהוגשה על ידה עוד ביום 15.1.12 בפני בית המשפט המחוזי, ועל הטענות אותן העלתה בבקשת רשות הערעור הקודמת, אשר מוצו בהסדר הדיוני מיום 27.1.14.

גם אם קיימת אפשרות לפתוח הסדר דיוני מסוג זה, לא הובאה סיבה מספקת לעשות כן במקרה הנוכחי, למעלה מחמש שנים לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים ומבלי ששוכנעתי כי האמור בתצהירי המשיבים אכן יצר שינוי מהותי שלא היה ידוע למבקשת טרם לכן.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.