תביעה נגד מכללה בגין אי השלמת לימודים וקבלת תעודת גמר

לפנינו תביעת התובע לפצויי בגין פיטורים שלא כדין, זכויות קוגנטיות, לרבות שעות נוספות ופצוי בגין אי ביטוח התובע באבדן כושר עבודה על ידי הנתבעת, בנוגע לנזק שניגרם לו בשל ארוע לבבי שאירע לו בתקופת העסקתו.

הנתבעת הציגה פרוטוקול שימוע מיום 18.9.2014 בו נרשם: "מר אבי טוטמן זומן לשימוע במשרדי החברה בנוגע לביצועי עבודתו בחברה בחודשים האחרונים. אבי נקרא לשימוע לאחר שנעשה ניסיון לבצע שימוע שבוע קודם לכן ובו הודיע כי אין לו רצון לבצע שיחות בנוגע לעבודתו ודובר כי ייערך שימוע לאחר מכן, כאשר יוכל לדבר. ... מר שלמה פסי – פותח בשימוע בדברים על מטרת השימוע ומסביר למר טוטמן על ביצועי המכירות הנמוכים של מר טוטמן בחודשים האחרונים וכי מכירות אלה אינן מכסות אף את עלויותיו וכי נראה כי אין כל מאמץ או רצון מצידו לבצע את עבודתו על פי ההנחיות שמקבל.... מר טוטמן – מסביר כי המכירות הנמוכות נובעות מכך שמאז חזרתו לעבודה מחופשת מחלתו האחרונה בחודש אפריל, הוא נתון בבעיות אישיות וכי הוא עושה את כל המאמצים.. מר שלמה פסי – מסביר למר טוטמן, כי לדעתו אינו עושה די במכירות לדוגמה, מוצרים חדשים שהחברה מוכרת אינם נמכרים, למרות שניתנו לו מחירונים חדשים של אותם מוצרים, למסירה ללקוחות שלא ניתנו, ולמרות שבעבר נעשה ניסיון לתת לו אייפד ובו קטלוג המוצרים אותו לא הסכים לקבל וללמוד כיצד משתמשים בו. הכניסה למוצרים אלה לוותה בהתנגדות של מר טוטמן ללמוד את המוצרים מצדו וכל זאת משפיע על המכירות. מר שלמה פסי הסביר למר טוטמן שכך לא ניתן להמשיך. מר טוטמן- ביקש לסיים את הפגישה בכעס בטענה שאינו יכול לשמוע את הדברים יותר". התובע מכחיש קיום שימוע בתאריך זה (ר' נספח 2 לתצהיר מר פסי).

ביום 6.11.14 שלח התובע מכתב לנתבעת שם ציין: ".. החל מ-28.9.2014 אושפזתי ועברתי ניתוח לב (מעקפים) ומאז אני נמצא בחופשת מחלה. מצ"ב תעודת מחלה. בתאריך 31.10.2014 קבלתי מכתב על סיום עבודתי ל-31.11.2014 שבהתאם לחוק פצויי פיטורים מכתב זה אינו בתוקף עד לסיום ימי מחלה. בהתאם לחוק דמי מחלה נאמר שאין מעסיק יכול לפטר עובד בזמן מחלה אלא רק בתום חופשת המחלה שיש לזכותו. במידה ולא אקבל את מלוא זכויותיי בהתאם לחוק אאלץ לפנות לגורמים נוספים..." (ר' נספח ד לתצהיר התובע).

ביום 13.1.15 הנתבעת ענתה למכתב זה וציינה שם כי: "... באשר לטענות מר טוטמן לפיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב, מרשתינו דוחה את האמור. מרשתינו מצרה על מחלתו של מר טוטמן ומאחלת לו בריאות שלמה. בנסיבות אלו, על אף האמור לעיל, לפנים משורת הדין ועל מנת למנוע לזות שפתיים, החליטה מרשתינו למשוך את פיטוריו של מר טוטמן, להשיב אותו לעבודה ולקיים לו שימוע נוסף לאחר תקופת המחלה שדיווח עליה (כאמור במכתבך חופשת המחלה מסתיימת ביום 20.1.15). כמובן שעם חזרתו לעבודה על מר טוטמן להשיב למרשתינו את גמר החשבון שנערך עימו, לרבות ההחלטה בגין השלמת פצויי פיטורים... לאחר שמיעה נוספת של טענותיו ושקילת כלל הנסיבות הקשורות ייערך עמו גמר חשבון מחודש....." (ר' נספח 3 לתצהיר מר פסי).

על חשיבותה של זכות הטיעון נפסק – "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הנה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיום עבודתו של עובד... ודוק. זכות השימוע איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טקס' גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעיניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות ולשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו" (ר' ע"ע (ארצי) גוטרמן– המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 455 (2003)(להלן: עניין גוטרמן)).

בשל אי ביטוח התובע בביטוח אבדן כושר עבודה, התובע אינו זכאי לקבלת פנסיית נכות מקרן הפנסיה, הגם שבחודש 9/14 חלה התובע במחלת לב קשה שהיתה מזכה אותו מבחינה רפואית בשיעור של 100% וזאת גם בשל מחלות נוספות מהן סבל.

...

בנסיבות אלה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בפיצוי נמוך בנדון ע"ס 2,000 ₪.

מעלה כי ב"כ התובע הבהיר כי התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים ומשכך לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכחת רכיבים אלו.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 1.1.12 ועד יום התשלום בפועל.

בתמצית, טענה המערערת כי התואר B.Ed אינו עונה על תנאי הסף של המיכרז אשר דורש תואר B.A או תואר B.Sc בתחום המדעים; המיכרז היה "תפור"; בין חברי הועדה נכללו חברים אשר היו מוטים נגד המערערת ולטובת גב' נעמני; הועדה לא הביאה בחשבון כי יש מועמדים עם תואר עודף על זה שיש לגב' נעמני, ובפרט שלגב' נעמני לא הייתה תעודת הוראה להוראת מדעים; הועדה הביאה בחשבון את ניסיונה של גב' נעמני בתפקיד, דבר הפוגע בעקרון השויון; לא ניתן משקל לכך שגב' נעמני מסרה מידע כוזב בנוגע להשכלתה במיכרז משנת 2003; הוועדה היתעלמה מהעובדה כי מנהליה הקודמים של גב' נעמני התלוננו על התססת בתי הספר בהם עבדה וכן היתעלמו מכך שגב' נעמני חשפה בחינת בגרות מספר שבועות קודם להתכנסות הועדה; היתנהלות המדינה במכרזים הקודמים מעידה על היתנהלותה הלא שויונית של המדינה באותם מכרזים אלה וגם במיכרז תשס"ו. בית הדין האיזורי דחה את תביעת המערערת (הנשיא (כתוארו אז) מיכאל שפיצר ונציגי הציבור מר לוי שמעון ומר שאול ששון; להלן - פסק הדין הראשון).

בעקבות הבקשה הראשונה, הגישו המשיבות מסמכים הנוגעים להשכלתה של גב' נעמני וביניהם תעודה מיום 21.6.05 של "בוגר בהוראה" B.Ed מהמכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום", במסלול "על יסודי" בחוג לימודים "מדעי החיים", וכן אישור מיום 17.10.14 על הענקת דרגה של "בוגר בהוראה" (B.Ed) ממנו עולה כי חובות הלימוד של גב' נעמני הסתיימו ביום 13.9.04.

הבקשה לפיצול סעדים ביום 21.2.13 הגישה המערערת לבית הדין האיזורי בקשה לפיצול סעדים בה עתרה כי יתאפשר לה לתבוע את המדינה או את גב' נעמני, ביחד ולחוד, בתביעת "פיצויים ועגמת נפש" עם גמר ההליכים בתיק.

בעיניין זה ציין בית הדין הארצי כי גב' נעמני תמציא את התעודות שברשותה 'על מנת שבית הדין ישוב ויבחן לאורם האם היא עונה על הדרישות האמורות'; ואילו התובעת תוכל להמציא 'אישורי המועצה להשכלה גבוהה המעידים כי לטענתה גב' נעמני לא השלימה את לימודי הדיסציפלינה כנדרש'; נפקות מכתבו של מנהל בית הספר, מר טובי קאלו, מיום 14.5.2001 על תהליך בחירתה של גב' נעמני; האם כל החומר הרלבנטי, לרבות התיקים האישיים של המועמדים, עמד בפני ועדת הבוחנים.

לעמדת המערערת לא היה מקום להסתמך על עדות גב' ליכטנברג בדבר הבדיקה שנערכה, וזאת כיוון שגב' ליכנטברג אינה נמנית על הדרג הפדגוגי ואינה חברת הועדה, וכן כיוון שלא ברור מעדותה מה כללה בדיקה זו. עוד נטען כי בית הדין הארצי, במסגרת הדיון בעירעור על פסק הדין הראשון, לא קיבל בדיקה זו, ואף נזף בגב' ליכטנברג, ועל כן לא היה כל מקום לקבל את עדותה שוב ללא גיבוי כלשהו.

...

בית הדין האזורי קבע כי מקובלת עליו טענת המדינה לפיה בעל תואר B.Ed הוא שווה ערך לתואר B.A, וכי הגם שרצוי היה לציין בתנאי המכרז גם את התואר B.Ed, הרי שאין באי הציון כאמור כדי לפגום בתקינות המכרז.

הגם שגב' נעמני היתה צד פעיל פחות לעומת המדינה, הרי שההוצאות שנפסקו לזכותה (ולזכות המדינה) היו על הצד הנמוך, וממילא וכאמור אין הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בעניין זה. הגם שבית הדין האזורי לא התייחס במפורט לסוגיית הוצאות המשפט בגין סוגיית אי העדתו של מר גרינפלד וחקירתה הנגדית של ד"ר בן שאול – לא מצאנו כי יש בכך כדי להצדיק התערבות בשיעור הוצאות המשפט שנפסק לטובת המדינה.

סוף דבר לאור המקובץ ערעורה של המערערת נדחה.

לאור התוצאה ובהתחשב בבקשות השונות שהוגשו על ידי המערערת לאחר הדיון מצאנו לנכון לחייב את המערערת לשלם למדינה הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ ולשלם לגב' נעמני הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪.

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 151-05-17 בפני כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין תובעים פלוני נתבעים הפניקס חברה לביטוח בע"מ פסק דין

אין לזקוף לחובתו את רצונו ואת מאמציו, אדם צעיר, להמשיך ולהתפתח בתחום אותו החל ללמוד לפני התאונה ובו גם קיבל תעודה אקדמית – הנדסאי –לאחר התאונה.

אכן, התובע כאמור השלים את לימודיו במכללה למנהל בהצלחה (נספח ז' לתצהיר עדות ראשית), עבר את בחינות המה"ט (המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע) והגיש עבודת גמר בשנת 2016 ואף קיבל תואר אקדמאי – הנדסאי – במגמת הנדסה אזרחית.

...

בהתחשב בנתונים אלו אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין כל תקופה זו באי כושר מלא בסך של 8,500 ₪.

הפסדי שכר לעבר יש להוכיח, ואולם יקשה במקרה זה להוכיח ההפסד המדויק וזאת מאחר שלמרות שאני מקבלת קיום השפעה כלשהי לנכותו הרפואית והתפקודית, אולם ההשפעה העיקרית בשכרו נבעה משינויי השכלתו, מעמדו, התבגרותו ואורחות חייו.

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע סך של 256,900 ₪.

בענין: בקשה דחופה למתן צו עיקול; ובקשה לביטול צו עיקול זמני ביום 19.3.2019 הגישה התובעת - המכללה המשותפת ("המכללה") כתב תביעה על סך 465,200 ש"ח נגד הנתבע בגין דרישתה לפצוי כספי הנובע מהפרת חוזה זכיינות בין הצדדים ובשל נזקים כתוצאה ממעשיו של הנתבע.

עוד נטען, כי הנתבע הפר את תנאי ההסכם מאחר שלא הפעיל כח אדם כנדרש בהתאם להוראות סעיף 3(3.1) להסכם; לא השקיע בשיווק ובפירסום; נימנע מלשלם עבור הוצאות תקורה לתפעול הקמפוס בחדרה; נימנע משלם דמי תמלוגים בשיעור של 22% מהתקבולים שנגבו על ידיו; דרש לקבל החזר של דמי פיקדון שהפקיד בהתאם להוראות ההסכם ודרש לקבל כספים נוספים שאינם מגיעים לו. בהתאם, הוגשה התביעה, כאשר הנזק שנתבע במסגרתה הנו, כדקלמן: סך של 22,200 ש"ח בגין תמלוגים בשיעור של 22%, כאמור, שלא שולמו על ידי הנתבע.

עוד נטען, כי המכללה הפרה את הוראות ההסכם מאחר שלא דאגה להעברת חפיפה מסודרת לנתבע; לא דאגה לתחזוקה של הקמפוס ולא ניהלה קורסים שתחת אחריותה; הפיקה תעודות גמר לתלמידים שלא היו זכאים לכך תוך שימוש בחתימות ללא הרשאה; גרמה לדחיה בפתיחת קורסים והלינה את שכרם של המרצים.

בנוסף, לאחר שהסתיימה חקירתו של העד והתקיימה הפסקה במהלך הדיון השלים העד מטעם המכללה ענין נוסף, לבקשתו, כך: "נתון אחד בלבד שאין עליו מחלוקת לגבי חובו הוא מודה שהוא רשם 33 תלמידים, כפל פשוט בשכר לימוד הכי נמוך בין 7000-8000 ש"ח זה 240,000 ש"ח ורק זה מביא אותנו ל-50,000 ש"ח. אני עוד לא נכנסנו לנזקים שנוכיח אותם בחוות דעת של כלכלנים וגם במסמכים כמובן... הנזק שהוא גרם לנו הוא מינימום 50,000 ש"ח ועד 400,000 וזה מה שידון במשפט עצמו". אם כן, גם לאחר שמיעת עדותו של העד מטעם המכללה לא ברור מהו הסכום בגין התמלוגים שיש ראיות לגביו; הכרטסת שצורפה כראיה מתייחסת למספר תלמידים ממוצע בתקופה שקדמה לתקופת הזכיינות וממילא עולה ספק בדבר האפשרות להסתמך עליה, שכן יתכן שהיא כוללת תלמידים שלא למדו בפועל.

לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, ויש קושי לקבל את הטענה בדבר פגישה בשמה הטוב של המכללה כתוצאה ממעשי הנתבע בשים לב טענות המכללה לגבי מספר התלמידים הרב שנירשם למכללה בתקופת הזכיינות (לאור החישוב בנוגע לזכות המכללה לתמלוגים כנגזרת של התקבולים כתוצאה מרישום ולימוד בקורסים בתקופת הזכיינות).

...

לסיכומו של ענין זה אני קובעת, כי המכללה לא הציגה, בשלב זה, ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה ודי בכך כדי לדחות את בקשת העיקול.

סיכום הדברים: לאחר בחינת הראיות המצויות בפני בית המשפט בשלב זה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוצגו ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה ועל כן אין מקום להותיר את צווי העיקול שהוטלו בהחלטת בית המשפט מיום 19.3.2019.

בהתאם, אני מורה על ביטול צווי העיקול שהוטלו בהליך זה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 2,850 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בפני תביעה כספית בה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת, שהיא מכללה ללימודי מקצועות היופי ולמקצועות חופשיים, אצלה נרשמו ללימודי קורס סוכני נסיעות (להלן: "הקורס"), להשיב לכל אחד מהם את שכר הלימוד ששולם בגין הקורס בסך 6,500 ₪, ובנוסף לשלם לכל אחד מהם פיצוי בסך של 10,000 ₪ הכולל גם פיצוי לא ממוני, בשל העובדה כי לטענתם לא קיבלו את התמורה שהובטחה להם.

עם זאת, ברור כי יש לתת משקל לעובדה כי בסופו של יום רק 3 מתוך 22 תלמידים בקורס (ומתוך 10 תובעים) העידו בהליך זה, וזאת בבואי לבחון באם התובעים עמדו בנטל, המוטל עליהם, להוכיח את הטענות כנגד איכות הקורס, שכן העובדה שמראש רק כמחצית מהתלמידים בקורס בחרו להצטרף לתביעה, בצירוף לעובדה שבסופו של יום רק 3 מהם התייצבו להעיד (וגם הם לא כולם עמדו באופן מלא מאחורי הנטען בתביעה, כפי שיפורט להלן), יש בה כדי להפחית, במידה רבה, את משקל העדויות שנשמעו מטעמם.

לכאורה התובעים אינם מבקשים את ביטול הרשמתם לקורס וזה אינו הסעדים המתבקשים בתביעה, אולם בפועל, דרישתם להחזר מלוא שכר הלימוד, בצירוף תביעה לפצוי, משמעותם ביטול ההרשמה, וזאת לאחר ששניים מהמצהירים השלימו את לימודים וקבלו תעודת גמר, ואחת הישתתפה בו במשך מספר חודשים, זמן רק לאחר המועד הקבוע בטופס ההרשמה כמועד שבו אפשר לקבל החזר שכר לימוד כלשהוא.

אלא שהתובעים לא סתרו את טענת הנתבעת כי כלל לא נידרש כיום רשיון בכדי לפעול כסוכן נסיעות, ולפיכך לא ברור מה היא טענת התובעים בהקשר זה. העובדה שמי מהתובעים חשבו או התכוונו מראש כי הקורס יאפשר להם לקבל תעודה של משרד התיירות (דבר שאני בספק רב לגביו, שכן אף אחד מהם לא טען כי ערך בדיקה כלשהיא באשר לצורך בתעודה כזו כדי לעסוק בתחום לפני שנירשם לקורס), אין בה כדי לייצר מחוייבות של הנתבעת להעניק תעודה כזו.

...

שלוש טענות נוספות של התובעים בעניין רמתו הכללית הירודה של הקורס: האחת, היא כי הקורס לא סיפק להם ידע בתחום לצורך פתיחת משרד תיירות, וכי העדים מטעמם לא פתחו משרד תיירות כיוון שלא צוידו בכלים לעשות כן. טענה זו נדחית על ידי הן מהטעם שאי פתיחת משרד תיירות, אין בה להעיד כשלעצמה כי הקורס הוא ברמה ירודה או חסר תועלת כנטען על יד התובעים בסיכומיהם, ואף מדובר בטענה שאינה מדוייקת לנוכח העובדה כי תגריד מעידה כי היא פתחה משרד תיירות, בו היא מציגה לראווה את התעודה שקיבלה מהנתבעת בכדי להרשים את לקוחותיה (עמ' 15 שורות 30-36).

השניה, היא הטענה כי ניתן ללמוד על רמתו הירודה של הקורס מהעובדה שלא ניתנו בקורס שעורי בית נדחית על ידי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל במצטבר נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.