בפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שלטענת התובעת-ילידת 1964,נגרמו לה כתוצאה מכך שביום 23.6.12,בעת שהתארחה במלון הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"),תוך כדי שימוש בהליכון בחדר כושר, נפלה ונחבלה בכתף ימין( להלן: "התאונה").הנתבעת 2 הייתה במועדים הרלוואנטיים המבטחת של הנתבעת בביטוח אחריות כלפי צדדי ג'.
ע"פ סעיף 54 (2), 54 (3) לפקודת הראיות (נוסח חדש), כדי להשתית אחריות הנתבעת על סמך עדות זו, על ביהמ"ש לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. דרישה זו המופיעה בפקודת הראיות, באה להזכיר לבית המשפט כי בנסיבות אלו בהן קיימת רק עדות אחת מטעם בן מישפחה קרוב, או אדם מעוניין מטעם אותו צד שזימנו, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו ונסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד וזאת, אפילו במקרים בהם לא הובאה כנגדה כל עדות מפריכה.
...
דיון
לאחר שעיינתי במסמכים המונחים בפני, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שהושמעו ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת אחריות הנתבעת.
בעניין זה ראה דברי ביה"מ בת"א 34772/06 שאוזכר לעיל:
" אין חולק כי יכולה הייתה היא לדעת מהן הנסיבות שהביאו לארוע: היא הייתה במקום, היא הביטה או יכולה הייתה להביט על ההליכון, הן לפני הארוע והן לאחריו, ולברר את הנסיבות. היא יכולה הייתה גם לבדוק את ההליכון על ידי מומחה מטעמה ולנסות ולבדוק את מנגנון נפילתה".
גם התנאי השלישי לא התקיים בענייננו ולא ניתן לקבוע שהנפילה הסתמית מתיישבת יותר עם רשלנות הנתבעת מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.
יודגש כי ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות ותובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.
לאור כל האמור, משהתובעת לא הוכיחה כי הגורם לתאונה,בבחינת הקשר הסיבתי לתאונה ולנזקים הנטענים,הינו הפרת חובת זהירות של הנתבעת,אין לי אלא לדחות את התביעה וכך אני מורה.
