תביעה נגד חברת ביטוח בגין סירוב לשלם על גניבת רכב

בפניי תביעה כספית על סך 53,500 ₪ לפצוי בגין ניזקי רכוש כתוצאה מגניבת רכב, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח").

סמוך לאחר גניבת הרכב ולפי הנחיות סוכנות הביטוח, הגיע התובע לתחנת המישטרה בביתר עילית והתלונן על גניבת הרכב.

לטענת התובע, על פי תנאי הפוליסה, על התובע היה לשלם את הפרמיה ובתמורה הנתבעת מחויבת לבטח את התובע בכיסוי בטוחי מקיף, בין היתר עבור גניבת רכב.

בשל סרובה של הנתבעת לשלם פיצוי לתובע, פרנסתו של התובע אשר עובד כעצמאי בתחום הנגרות, נפגעה בצורה משמעותית.

היסוד השלישי, מורכב יותר וכדי להיתחקות אחר כוונת המבוטח, על בית המשפט להיתחשב במניע שלו במסירת המידע הכוזב וכדברי כבוד השופט עמית בע"א 5109/07 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח (נבו מיום 31.3.09) (להלן: "פסק הדין בעיניין יצחק פלדמן"): "היסוד השלישי הוא המורכב והמעורפל יותר, לפיו יש להוכיח שהמבוטח התכוון לקבל מהמבטחת כספים במירמה על יסוד העובדות הכוזבות. דומה כי פרשנות יסוד זה טרם התגבשה בפסיקה. כך לדוגמא בע"א (מחוזי חי) 4301/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קיסלב ... קבע בית המשפט שאין חשיבות למניע שגרם למבוטח למסור מידע כוזב...המלומד ולר סבור שדברים אלו מעוררים קושי לא מבוטל, שכן יש בהם לאיין את היסוד השלישי...לשיטתו של ולר "מבוטח המראה כי מסר למבטחת מידע כוזב אך לא התכוון לקבל תגמולי ביטוח שאינו זכאי להם, יופטר מהתוצאה הקשה של שלילת תגמולי הביטוח, וזאת אף אם נהג באדישות או בפזיזות." במקרה הנידון הנתבעת טוענת לכוונת מירמה וזאת בהנתן הגרסאות השונות באשר לנסיבות גניבת הרכב, מגירסאות שונות אלו, לטענת הנתבעת, יש ללמוד על כוונת מירמה אשר בגינה יש לפטור אותה מתשלום תגמולי הביטוח.

התובע ביקש צו לקבלת יומן המבצעים של חטמ"ר יהודה נכון ליום הארוע, אולם יומן זה לא הובא לבית המשפט ואף לא הוגשה כל אסמכתא לכך שהתבקש; כמו כן, היתנהלות התובע, באשר לסירובו ליפגוש את חוקר חברת הביטוח, ללא נוכחות עורך דין, מעלה תמיהה.

...

מקום בו לא הובאו הראיות, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

סוף דבר מכל האמור לעיל, ובהיעדר כל הוכחה באשר לשווי הרכב, מקום בו ניתנו לתובע מספר הזדמנויות לצורך הוכחת שווי זה, מצאתי כי דין התביעה להדחות.

לפניי תביעה קטנה ע"ס 30,000 ₪ שעניינה סרובה של חברת הביטוח הנתבעת לשלם לתובעת מבוטחתה תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבה של התובעת, בנימוק שלפיו התביעה נגועה במרמת ביטוח עפ"י סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.

כתב התביעה מולא ידנית בטופס, ובתחילת המלל שבו נכתב: "ביטחתי את הרכב בביטוח ישיר (ביטוח מקיף) נגנב לי הרכב, לאחר שדיווחתי להם על גניבת הרכב הם דחו לי את התביעה וסירבו לשלם לי עבור הרכב שנגנב...". נספחי כתב התביעה היחידים: מכתב דחיית דרישה מיום 23.9.20 מאת הנתבעת אל התובעת.

...

לא היו בידי הנתבעת בשום שלב וגם אין גם כיום בתום המשפט ראיות מספיקות לביסוס מרמת ביטוח ממש (במובן זה שהתובעת הייתה שותפה באופן מכוון ופסול כלשהו בהעלמת רכבה, או במובן זה שהרכב כלל לא נגנב), ולכן אני סבור שראוי היה שהנתבעת כן תערוך לתובעת בנסיבות כאלה בדיקת פוליגרף.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,500 ₪.

רקע כללי: עניינה של התובענה, דחיית דרישה לתגמולי הביטוח שהגישה התובעת לנתבעת על גניבת רכב של התובעת, רכב אשר לא הוחזר לתובעת על ידי עובד שלה, בשל אי המצאת אישור מישטרה כי הרכב נגנב, נוכח סרובה של המישטרה ליתן אישור כזה, בטענה כי מדובר בסכסוך עסקי.

לשם כך, על מנת לעמוד בחובת ההנמקה, על המבטחת להציג במכתבה למבוטח באופן תמציתי אך נהיר ובהיר את מכלול הטעמים לסירובה לשלם את תגמולי הביטוח, בין אם הם מבוססים על טענה משפטית ובין אם על טענה עובדתית, תוך הפניה ספציפית לתנאי הפוליסה הרלבאנטיים לעניין.

בית המשפט העליון קבע שם (סעיף 4 לפסק הדין), כי אין חזקה על ידיעה של המבוטח על קיום חריג של גניבה על ידי עובד בפוליסה, וכי למעשה אין מדובר בחריג גורף, שכן קיימות פוליסות שאינן מכילות סייג זה. מה באשר לחריג הנוסף, כי אי מתן אפשרות לחברת הביטוח להעלות את טענותיה הנוספות, ירחיב למעשה את הכסוי הבטוחי? לעניין זה יש לציין, כי חריג זה יש לפרש בצמצום.

כידוע, חוזה ביטוח יש לפרש לפי תכליתו על פי אומד דעת הצדדים בראי צדדים סבירים והוגנים להגשמת המטרות והתכליות שהחוזה נועד להגשים, ובמקרי ספק יש לפרש את החוזה כנגד המנסח (ראה למשל: ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן [ניתן ביום 26.7.2022]).

...

אינני מקבל טענה זו. עיון בפסק הדין מלמד כי עניינו בקביעה עובדתית כי לא הוכחה גניבה באותו מקרה ועל כן נדחתה התביעה.

נוכח כל האמור, הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

התובע 2 העיד כי לאחר שהתבררו לו פרטי הרכב הפוגע, הוא פנה לחברת הביטוח של אותו רכב, הנתבעת, ומשזו סירבה לשלם לו על נזקיו, הוא הגיש תביעה לחברת הביטוח שבטחה את רכבו, התובעת 1, וזו נשאה בעלות התיקון בנכוי הישתתפות עצמית (עמ' 1 ש' 15-21).

ב"כ הנתבעת טען כי משהוכח שהרכב נגנב ואין לנתבעת מידע אודות מי שנהג ברכב המבוטח, אין כסוי בטוחי לתאונה, ודין התביעה כנגד הנתבעת להדחות.

ולבסוף, קיימת פסיקה עניפה ואף הנחיה של המפקח על הביטוח כי במקרים בהם מדובר בעזיבת הרכב מונע לרגע קצר, על חברת הביטוח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בגין גניבתו (ראה פירוט הפסיקה והנחיה בפסקות 41-44 בתא"מ (רמלה) 9817-11-13 הנ"ל).

...

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים את סך הנזק שנגרם להם בתאונה דנן.

לאור האמור לעיל, קרי העובדה כי עסקינן – הן בפניה נ/1 והן בחוות הדעת - בפגיעה בפגוש רכבו של התובע 2, וכן נוכח ההלכה לפיה די לחברת הביטוח לשכנע בדבר סבירות שיקוליה ותום מניעיה בביצוע התשלום, כדי שלא תישלל ממנה זכות השיבוב וחזקה כי זו לא שילמה כמתנדבת (ראו למשל ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4)567, וכן ט. סומך הנ"ל עמ' 149 ), וכיוון שבנסיבות אלו פעלה המבטחת, התובעת 1, בסבירות ובתום לב ועל בסיס חוות דעת שמאית, להבדיל מהצעת מחיר של מוסך, וכיוון שהעיכוב בביצוע התיקון היה סביר בנסיבות עליהן העיד התובע 2, הנני קובעת כי התובעת 1 זכאית לשיבוב מלא בגין התשלומים ששילמה למבוטח, וכך גם זכאי המבוטח, התובע 2, להשבת דמי ההשתתפות העצמית ודמי הכינון בהם נשא.

אשר על כן אני מחליטה לקבל את התביעה וקובעת כי על הנתבעת, לשלם לתובעים כדלהלן: לתובע 2 – סך של 1,474 ₪.

בפניי תביעה בסך 63,741 ₪, שהגיש התובע, כנגד הנתבעת, חברת ביטוח שביטחה את רכבו של התובע מסוג אאודי מ.ר. 7676070, בביטוח מקיף.

בכתב התביעה נטען כי ביום 19.2.21 נגנב רכבו של התובע, אך הנתבעת סירבה לשלם לתובע פיצוי בגין ניזקי גניבת הרכב, בהתאם לתנאי הפוליסה.

צוין, כי ניטרול מערכת האיתורן באופן חוקי, מצביעה לכאורה על כך שבידי המשתמש ברכב נמצא קוד המערכת, כך שהנסיעה הייתה נסיעה חוקית, ולא התקבלו התראות על גניבה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בדוח החוקר ובסיכומים בכתב, ולאחר ששמעתי את עדי הצדדים ואת טענותיהם בדיון בפניי, נוכחתי כי דין התביעה להידחות.

לנוכח המפורט לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בגין שכר עד הנתבעת בשיעור 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, כולל מע"מ. זכות ערעור כדין.