תביעה נגד חברת אל על בדרישה לפיצוי בגין איחור בהגעת מזוודות

לטענת התובעים באחת המזוודות היות תרופות של התובע אותן הוא צורך באופן כרוני ולפיכך הם נדרשו להשיג תרופות חלופיות מייד עם החזרה לביתם.

מונה טורס טענה כי ביצעה מלוא ההזמנה כפי שהתחייבה כלפי התובעים כסוכנת נסיעות; ומשאין לה אחריות על ביצוע בפועל של הטיסות שהוזמנו אצל המוביל האוירי יש לטענתה לדחות את התביעה נגדה.

דיון ומסקנות: חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 (להלן: החוק) מסדיר את ההטבות המגיעות לנוסעים שטיסתם אחרה או בוטלה.

סע' 19 לאמנה קובע אמנם אחריות של מוביל אווירי לנזק שניגרם לנוסע בשל איחור בתובלה האווירית ואולם גם פוטר את המוביל האווירי מפיצוי, אם נקט המוביל האווירי אמצעים סבירים למנוע את הנזק.

יוער כי גם החלטת חברת התעופה שלא להשיב לתובעים את המזוודה באותו יום מאחר שזו היתה כבר בבטן המטוס סבירה בנסיבות העניין וזאת כדי שלא להמשיך ולעכב את המראת הטיסה לאחר שעות כה מרובות של איחור.

...

או אז, התגלתה תקלה באחד ממחשבי המטוס ובסופו של דבר פונה המטוס מנוסעיו ואלו הוחזרו להמתנה בטרמינל שדה התעופה עד לתיקון המטוס.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1.

בפניי תביעה לפיצויים בגין איחור בטיסת התובעת בחברת "אל על" לברלין, טיסה שנועדה לצאת בשעה 06:20 והמריאה באיחור וללא התובעת.

סעיף 19 לאמנת מונטראול (להלן: "האמנה") קובע: "המוביל אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה ומטען..." סעיף 29 לאמנה קובע: "בהובלה נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים , תהיה עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי מהם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהם זכויותיו של כל אחד מהם..." סעיף 10 לחוק התובלה האוירית קובע: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר. לא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". עיקרון ייחוד העילה בגין עיכוב או ביטול טיסה על פי חוק התובלה האוירית והאמנה, גודר את אחריות ה"מוביל האוירי" על פי חוק התובלה האוירית והאמנה, ושולל עילות תביעה אחרות כנגד המוביל האוירי.

בעיניין גולדריי נידרש בית המשפט לשאלה האם נוסע שניגרם לו נזק בירידה מהמטוס רשאי לתבוע רק את המוביל האוירי או שמא יכול הנוסע לתבוע גורמים נוספים מבלי שעילתו תהיה מוגבלת לחוק התובלה האוירית ויכול שתהיה גם לפי כל דין אחר.

אמנם נציג אל על העיד כי האפשרות שטיסות יצאו ללא כבודה ניתנת אם יש טיסה אחת שמעוכבת וכי אפשרות זו מנוגדת לאמנת וורשה, אולם לא הוצג בפני האיסור הנטען באמנה מעבר לטיסה אחת, כטענת העד מטעם אל על. כך או כך לא מצאתי להטיל על רש"ת כל אחריות להטסת התובעת לאחר המועד המקורי, ולמועד בו הגיעה לברלין.

...

היתר ההמראה ניתן למוביל על ידי מגדל פיקוח והנו אישור בטיחותי להמראה, ולא אישור לעליית נוסעים למטוס, עניין שהנו באחריותה של אל על. לאור כל האמור אינני מוצאת להטיל על רש"ת אחריות.

סוף דבר אשר על כן ולאור קביעותיי לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.

בשים לב למשך הזמן השיפוטי שהוקדש לשמיעת התיק ולכך שהתביעה נדחתה, התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך של 850 ₪ בתוך 30 יום.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 24911-08-13 בורוכוף נ' חברת אל על בעמ ואח' בפני כב' הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק תובע יחיאל בורוכוף נתבעות 1.חברת אל על בעמ 2.סוכנות הנסיעות פריטורס פסק דין

גרסת חברת התעופה: ציינה חברת התעופה, שלגבי טיסות המשך ביעד אליו הגיע, כמו בכל מקום בעולם, קבעה רשות שדות התעופה המקומית את זמן המינימום לפער בין נחיתה משוערת של טיסה ראשונה למועד יציאה מתוכנן של טיסת ההמשך (MCT – minimum connecting time), כאשר לגבי שדה"ת קנדי בניו-יורק, נקבע פער זמנים של מעט פחות משעתיים, כאשר הפער שבין שתי הטיסות אשר הוזמנו לתובע, עמד על שעתיים ורבע, כך שהדרישה המינימאלית לפי קביעת רשות שדות התעופה המקומית, נענו על ידי ההזמנה, ובהתאם אין לבוא אליה בטענות.

עוד אוסיף, כי ייחוד העילה של תביעת נזק בגין איחור בכבודה כנגד המוביל האוירי לבדו, אינה חלה במקרה דכאן, בו האיחור נגרם כתוצאה מהזמנה אשר צריך לעמוד על טיבה, הזמנה אשר בוצעה לא אל מול הנתבעת 1 אלא אל מול הנתבעת 2, ולגביה נטען לרשלנות בבצוע ההזמנה מקום שאמנם עומדת ההזמנה בזמן המינימום, אולם ספק אם מדובר בהזמנה בזהירות הראויה והנדרשת.

איחור שכזה, עם טירדה ניכרת שכזאת, כתוצאה מאי היתייחסות להתראה של חברת התעופה, וכתוצאה מהתעלמות מצרכיו אופיו ויכולתו הפיזית של התובע המוכר, מהוים לגישתי הפרת חובת הזהירות המוטלת על סוכן הנסיעות, הפרה אשר הסבה לתובע נזק, בעיקר נזק שאינו ממוני, ומן הראוי לפצותו בהקשר זה. בכל הנוגע לנזקים המפורטים בכתב התביעה, דומה כי רובם ככולם (למעט עלות המונית משדה"ת קנדי לשדה"ת לה-גרדיה בסך 50 $ ארה"ב), מהוים פיצוי בגין נזק לא ממוני, ובו זמן המתנה בשדה"ת לה-גרדיה, אובדן יום עבודה, שהיית לילה ללא כלי רחצה, עגמת נפש וכיו"ב, כאשר לגישתי אותו נזק לא ממוני הוערך בצורה ניכרת יתר על המידה.

...

אמרה נציגת הנתבעת 1 (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 26) "המלצנו לסוכנים להאריך את הפער בין זמני הטיסות כאמצעי זהירות. כן מדובר במנשר שיווקי שמתייחס ספציפי לרשויות ההגירה, כי משפחות עם ילדים לא יעמדו במינימום, במה נבדל האדם מהמכונה כי היא לא יודעת שהתובע הוא מבוגר ואולי יש לו 4 מזוודות והוא לא מתכוון לרוץ לתפוס את טיסת ההמשך, זו חובת הסוכן להתאים את הטיול אליו ולהגדיל את המרווח בין הטיסות. איפה מקומו כאדם חושב, לתת אולי אפשרות טיסות אחרת.", ובהחלט אני מקבל טענותיה בהקשר זה. נציגת הנתבעת 2 ציינה (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 16 ואילך): " התובע הוא לקוח שלנו 10 שנים , זו ל פעם ראשונה שהוא טס, הוא טס הרבה פעמים דרכנו גם דרך אירופה, הרבה פעמים אני שולחת לו את מסלול הטיסות לפני שאני מכרטסת. יש מקרים רבים שבהם הוא מבקש ממני שאני יאריך לו את זמן ההמתנה בדר"כ לפני שאני מוציאה את הכרטיס לוקח הרבה זמן עד שהוא מתקבע על מסלול שמתאים לו מבחינת הזמנים, זו לא פעם ראשונה שהוא היה בארה"ב הוא יודעת שבמסגרת ההגירה יש המתנות. זמן ההפרש היה שעתיים ורבע בהזמנה, לפי בדיקה שערכתי עם אל על ואין לי את הטופס כאן, המינימום הוא שעה ו 45 דקות. מעבר לזה, אם היה עיכוב – לי אין מה לעשות כסוכנת הכרטיס הוא חוקי. " מחד, צודקת נציגת הנתבעת 2, באמירתה כי פער הזמנים שבין הטיסות היה חוקי, אולם מאידך סבורני כי היא לא יצאה ידי חובתה (חובת הזהירות כסוכן מיומן זהיר ואחראי), מקום שהייתה מודעת, או אמורה הייתה להיות מודעת, לשינוי בסדרי העבודה אשר עליו הודע לה במסגרת אותו מנשר של חברת התעופה - כאשר אף לא ניתן לומר בפה מלא כי ניסיונו של התובע בנסיעות בעבר משליך על שינוי בסדרי העבודה של רשויות ההגירה בארה"ב. סוכן נסיעות אחראי זהיר ומיומן, אמור לכל הפחות ליידע את הלקוח, בעת ביצוע ההזמנה, על אותו שינוי או קושי צפוי (אשר אמור להיות ידוע לסוכן הנסיעות, בין מכח מנשר של אל-על ובין מכח חובתו המקצועית להיות מעודכן), ולהציע לו התקשרות חוזית אשר תתאים לצרכיו מתוך היכרות עמו.

קובע סעיף 13 לחוק החוזים, תחת הכותרת פיצויים בעד נזק שאינו של ממון: "גרמה הפרת חוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין". בע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי פ"ד לה(4) 31, נקבע: כי "בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 על בית משפט לשאוף לפיצוי הנפגע ולא להענשת המפר. סעיף זה לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים". בהתאם, סבורני כי מן הראוי לחייב את הנתבעת 2 בלבד, בפיצוי התובע בסכום כולל של 3,500 ₪.

התובענה כנגד הנתבעת 1, נדחית, מקום שהכשל היה בשלב ההזמנה, בו לא הייתה מעורבת ועליו לא השפיעה.

לפניי תביעה כספית ע"ס 19,500 ₪ שעניינה בדרישת התובעת לפצוי עבור נזקים בגין הבידוק הבטחוני ואיחור בהובלת הכבודה .

כחברת תעופה סבירה הייתי מצפה כי אל על תידאג לכך שהתובעת תהיה נוכחת בעת החיפוש בכבודתה ו שכבודתה של התובעת תיארז חזרה במזודה, באופן בו נימסרה לידיה והייתי מצפה היתייחסות מיידית להודעתה של התובעת בדבר אי מציאת כבודתה , משלא עשתה כן , דומה בעיני כי פעלה ברשלנות רבתי, תוך אדישות לתוצאה האפשרית של אובדן או נזק לכבודה.

בשל האיחור הרב בהגעת הכבודה לידי התובעת, כפי שנקבע לעיל ובהתייחס להוראות אמנת מונטראול ולאור העובדה, שהתובעת לא הוכיחה את כל הנזקים הנתבעים בתביעה זו, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,978 ₪, בנוסף הנני מחייב את הנתבעת לשלם סך של 1,000 ₪ כפצוי בגין עוגמת נפש.

...

בשל האיחור הרב בהגעת הכבודה לידי התובעת, כפי שנקבע לעיל ובהתייחס להוראות אמנת מונטריאול ולאור העובדה, שהתובעת לא הוכיחה את כל הנזקים הנתבעים בתביעה זו, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,978 ₪, בנוסף הנני מחייב את הנתבעת לשלם סך של 1,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה חלקית , ,הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,978₪ כמפורט לעיל .

כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל בגין הוצאות משפט בסך 300 ₪.

בפני תביעה שהוגשה לפצוי בגין איחור בהגעת כבודה ליעדה.

הנתבעת לא טענה שהתובע הונחה להגיש את הטופס המסוים אותו היא דורשת בפרק זמן קצוב, כתנאי לקבלת פיצוי: "סבורני כי מן ההגינות היה להפנות את תשומת ליבה של התובעת, בשיחותיה הטלפוניות עם מר דני פוגל, אחראי מטענים אצל הנתבעת, כי עליה לפנות בכתב בתוך פרק הזמן הקבוע באמנה וזאת כתנאי לקבלת הפצוי בגין הנזק הנטען לכאורה" (תא (ראשל"צ) 8423/04 ברק חלי נ' ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ, פורסם בנבו ביום 17/12/06).

אין בהוראה זו שלילה מפורשת של אפשרות פסיקת נזק עקיף או בלתי ממוני ואין להוסיף מיגבלה זו על דרך הפרשנות, ובכך לשלול מנוסעים, במקרים המתאימים, את זכאותם לפצוי בגין עוגמת נפש ממשית שנגרמה להם" (הדגשה הוספה)(לעניין פסיקת עוגמת נפש ראו והשוו גם תק (רח') 11801-01-12 ירדן ברגמן נ' חברת התעופה אירוסוויט, פורסם בנבו ביום 31/08/12; תק (י-ם) 54787-02-12 ליאור בנימין נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פורסם בנבו ביום 02/09/12; תק (רח') 11801-01-12 ירדן ברגמן נ' חברת התעופה אירוסוויט, פורסם בנבו ביום 31/08/12; תק (נת') 12627-12-11 צבי וילהלם נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פורסם בנבו ביום 02/12/12).

...

יצוין, כי במקרים מסוימים, נאותו בתי המשפט אף לראות בהודעה טלפונית כהודעה מספקת בנסיבות העניין: "מסקנתי היא, כי בנסיבות המקרה שבענייננו, יש בהתקשרות הטלפונית בין הצדדים בכדי להתגבר על דרישת הכתב העולה בסעיף 26(3) לאמנה האף שלא נערכה בכתב, ולמלא אחר רציונאל הסעיף" (תא (ראשל"צ) 8423/04 ברק חלי נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פורסם בנבו ביום 17/12/06.

לענייננו, יפים דבריו הממצים והמקיפים של כב' השופט ח' טרסי בתק (נת') 12033-10-11 ד"ר דיאנה סנד נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פורסם בנבו ביום 29/04/12, אשר בחן את שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, לאור לשון סעיף 29 לאמנה: "השאלה המונחת לפתחי הנה האם רשאי אני להוסיף על הנזק הישיר בסך 1,600 ₪ שנגרם לתובעת גם פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, ובלבד שסכום הפיצוי הכולל לא יעלה על הסכום המרבי שמתירה האמנה לפסוק, העומד בעת הזו כאמור על 5,800 ₪. לאחר שנתתי דעתי לטענות שנשמעו בנושא זה, לפסיקה שקדמה לכניסתה לתוקף של אמנת מונטריאול ולהוראות האמנה, לרבות האמור בסעיף 29 לאמנה, אני סבור כי יש להשיב בחיוב לשאלה זו ואנמק.

שוכנעתי, כי בנסיבות הייחודיות לתיק זה, לתובע ובנו אכן נגרמה מידה בלתי מבוטלת של עוגמת נפש המצדיקה פסיקת הוצאות בגין ראש נזק זה. יצוין, כי בנסיבות דומות לנסיבות בהן עסקינן, כאשר נמנע מנוסעים לרכוש ביגוד וציוד, פסק כב' בית המשפט ששלילת פיצוי בגין עוגמת נפש, תהווה התעשרות שלא כדין של המוביל האווירי.